22 ינו גליון 17 ינואר 2015
בית הדין האזורי לעבודה דחה תביעת עובדת לפיצוי בגין הפרת חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה שכן בהיעדר ידיעה של מעסיקתה אודות טיפולי הפוריות של התובעת, ממילא לא ייתכן שפיטוריה היו "מחמת" טיפולי הפוריות
סעש (י-ם) 20422-07-12 אולגה טליאטניק נ' ליימן שליסל בע"מ
הנתבעת היא חברה העוסקת בשיווק ובהפצה, אשר העסיקה את התובעת כסדרנית של סחורה במרכולים. התובעת פוטרה ביום 18.2.12, ולאחר פיטוריה הגישה תביעה על ידה לבית הדין האזורי לעבודה. במסגרת התביעה, התובעת טענה כי פיטוריה היו בעת היעדרה מעבודתה עקב בטיפולי פוריות, ללא היתר כנדרש לפי סעיף 9(ה)(1) לחוק עבודת נשים, התשי"ד-1954, ומחמת טיפולי הפוריות, בניגוד לסעיף 2(א) לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, תשמ"ח-1988. כן טוענת התובעת כי פיטוריה נעשו ללא שימוע, וכי עיתויים היה סמוך למועד השלמת שנת עבודה מתוך מטרה להתחמק מתשלום פיצויי פיטורים.
בנסיבות העניין, ומשום שהתובעת לא הוכיחה בפני בית הדין כי מעסיקיה ידעו לכל אורך תקופת עבודתה על היותה בטיפולי פוריות ואישרו לה להיעדר לשם כך, תביעתה נדחתה, שכן לא ייתכן שפיטוריה היו מחמת טיפולי פוריות בשעה שהמעביד לא ידע עליהם.
הסוקרת הנה עו"ד שירן אלישע מורלי ממשרד לפידות עורכי דין, המתמחה הין היתר, בתחום האזרחי והמינהלי.
אין בסקירה כללית זו משום ייעוץ משפטי כלשהו ומומלץ להיוועץ בעורך דין המומחה בתחום בטרם קבלת כל החלטה בנושאים המתוארים בסקירה זו.
קיזוז ארנונה בין רשות מקומית לתושב וגביית כספים
[ת"א 46512-01-14 אבתיסאם זהאר נגד מועצה מקומית עיספייא, (פורסם: 28/12/14)].
מדובר בזוג נשוי אשר גר יחדיו בדירת מגורים. הבעל רשום בספריה של הרשות המקומית כמחזיק יחיד בדירה וכמי הנושא בחובות הארנונה. לבעל, קיים חוב ארנונה לרשות המקומית בגין דירת המגורים.
כנגד חובות הארנונה הקיימים על דירת המגורים, הטילה הרשות המקומית עיקול על חשבון הבנק של האישה.
בתביעה אשר הוגשה על ידי האישה כנגד הרשות נטען כי, אין לגבות ממנה את חובות הארנונה בגין דירת המגורים, מאחר וזו רשומה על שם הבעל בלבד, ולכל הפחות יש לקזז את החובות אשר חבה הרשות המקומית לבעל, אשר יפורט מטה, מתוך חובות הארנונה האמורים.
כאמור מעלה, לטענת האישה, הרשות המקומית חייבת לבעל כספים משני מקורות: האחד, מדובר על סכומים בהם חויבה הרשות כלפי לקוח של הבעל, שייצג אותו בתביעות כלפי המועצה, בהם זכה אותו לקוח. אותו לקוח הודיע כי הכספים האמורים יועברו לידיו של עורך דינו, שהינו הבעל. השני, הרשות המקומית חייבת לבעל כספים כנגד מתן שירותי קייטרינג שהוא סיפק לאירוע שנערך על ידה.
מבחינת הטלת העיקול וגביית חוב הארנונה בגין דירת המגורים מהאישה: בית המשפט השלום קבע כי הרשות המקומית אכן יכולה לגבות את חובות הארנונה בגין דירת המגורים, גם מהאישה, וזאת חרף העובדה כי היא איננה רשומה בספרי העירייה כמי שמחזיקה בדירה.
בית המשפט הסביר כי גבייה זו ניתנת לביצוע לאור הדין וההלכות הפסוקות, שכן המבחן לקביעת מי הוא בעל החבות בארנונה יהיה "בעל הזיקה הקרובה לנכס". לכן, מאחר והבעל והאישה עורכים שימוש משותף בדירת המגורים, ולא ניתן להצביע כי מי מהם עושה שימוש ייחודי בחלק מהנכס, ניתן לחייב גם את האישה.
באשר לטענות הקיזוז בין חובות הארנונה לחובות הרשות כלפי תושב: בית המשפט ציין בפתח דבריו כי הפסיקה הרחבה הטילה ספק האם חוב ארנונה הוא בר קיזוז.
זאת ועוד, בית המשפט הביע דעתו העקרונית כי, אין לערוך קיזוז בין רשות לתושב, ועל התושב לפנות לערכאות המתאימות, באמצעות תביעה, וזאת כדי לקבל את הכסף אותו הרשות חייבת לו.
בקשר לטענת הקיזוז מחובות הרשות מהכספים המגיעים ללקוח של הבעל: מבלי לגרוע מהאמור, בית המשפט ציין כי גם אם נצא מנקודת הנחה כי חוב ארנונה אכן בר קיזוז, אזי יש להוכיח כי קיים חוב של הרשות לבעל – באופן אישי, אלא במקרה שלנו, לא הוכח כי החוב הוא כזה ולמעשה היה מדובר בחוב שהרשות המקומית חייבת ללקוח של הבעל ולכן ממילא, אין לקזז אותו.
בקשר לטענת הקיזוז של הרשות למול שירותי הקייטרינג שסיפק הבעל: בית המשפט קבע כי, במקרים מסוימים, כאשר למשל התושב דל אמצעים ויהיה לו קושי לפנות לערכאות המשפטיות על מנת לנהל הליך של קבלת התשלום עבור חובה של הרשות כלפיו, וככל שאין כיום הלכה ברורה ו/או הוראה חוקית רלוונטית בעניין, הרי שיש להתיר לתושב לקזז את חובה של הרשות המקומית כנגד חובות הארנונה של הבעל בגין דירת המגורים.
הסוקרת, עו"ד שושי לבקוביץ, ממשרד לפידות עורכי דין המתמחה בתחום דיני הארנונה.
אין בסקירה כללית זו משום ייעוץ משפטי כלשהו ומומלץ להיוועץ בעורך דין המומחה בתחום בטרם קבלת כל החלטה בנושאים המתוארים בסקירה זו.
האם חברה בע"מ מופלה היא לרעה ביחס לשאר המציעות במכרז כאשר נדרש ממנה לתמחר את הצעתה בצירוף מע"מ, כאשר מציעות אחרות מאוגדות כעמותות וחל"צ אשר הינן מלכ"ריות הפטורות ממע"מ
[עתמ (י-ם) 60671-11-14 שח"ר שירותי חברה – רווחה – משפחה בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד הרווחה והשירותים החברתיים פורסם ביום 28 דצמבר, 2014]
בית המשפט המחוזי ירושלים דן בעתירה שהוגשה על ידי חברה בע"מ בקשר למכרז שעניינו מתן שירותי השמה וטיפול בילדים ובוגרים במשפחות אומנה וילדים במשפחות קלט חירום ("המכרז").
העותרת טענה כי בהיותה חברה בע"מ מופלה היא לרעה ביחס לשאר המציעות במכרז אשר מאוגדות כעמותות וחל"צ אשר הינן מלכ"ריות הפטורות ממע"מ ולמעשה כל הצעה אשר תוגש מטעמה כחברה בע"מ תיוקר באופן אוטומטי ב-18% בשיעור המע"מ כיום.
לטענתה, ביקשה היא מעורכת המכרז כי יש להוסיף למשתתפים פרטיים את שיעור המע"מ על מנת שתנאי הפתיחה של הצעתה תהיה שווה לשאר המשתתפים אשר אינם חייבים בתשלום מע"מ כאמור, אולם המשיב 1 סירב לשנות את התעריף לטובת חברות פרטיות החייבות במע"מ.
המשיב 1 טען מנגד, כי ממילא השוואת ההצעות אינה נעשית על בסיס המחיר המוגש למכרז אלא על איכות המציע, ככלל, המשיך המשיב, קביעת התמורה במכרז הנה הפררוגטיבה של עורך המכרז והביקורת השיפוטית עליה היא מצומצמת.
עוד הוסיף המשיב 1, כי לאור העובדה כי כבר במהלך שאלות ההבהרה טענה העותרת את הטענות נשוא העתירה וקיבלה את התשובה מידי המשיב 1 עוד טרם הגשת ההצעות, הרי שהטענה זו המועלית בעתירה, חוטאת בשיהוי ניכר ובחוסר ניקיון כפיים עת בחרה העותרת להשתתף במכרז בכל מקרה ולהמתין לתוצאותיו.
המשיבה 2 אשר הינה חל"צ הוסיפה וטענה כי על אף שלמלכ"רים יתרון בעניין המע"מ הרי שלחברות בע"מ יתרונות מיסוי אחרים ובשל כך הפער בוודאי שאינו עומד על 18% בשיעור המע"מ אלא הרבה פחות מכך.
כבוד נשיא בית המשפט המחוזי ירושלים פסק כי מטרת המכרז באופן כללי אינה ליצור זהות מוחלטת בין המבקשים להציע הצעות במכרז, להם נתוני רקע שונים, ואין החוק או הפסיקה מחייבים כי תנאי המכרז ינוסחו כך שיהיה בהם להשוות בין המציעים השונים. כל שנדרש, הוא שתנאי המכרז עצמם יהיו שוויוניים ביחס לכל המציעים.
לאור האמור לעיל, דחה כבוד השופט את טענת העותרת וקבע כי המשיב 1 לא פגע בשוויון שבין המציעים עת קבע תעריף אחיד לכלל המשתתפים במכרז.
הסוקר, עו"ד רועי הלר ממשרד לפידות עורכי דין, התמחה בתחום דיני מכרזים ובתחום הרשויות המקומיות.
אין בסקירה כללית זו משום ייעוץ משפטי כלשהו ומומלץ להיוועץ בעורך דין המומחה בתחום בטרם קבלת כל החלטה בנושאים המתוארים בסקירה זו.
האם עובדת שהתחילה לעבוד לאחר גיל 62, זכאית לקבלת פיצויי פיטורים עם הגעתה לגיל 67
סע"ש (י-ם) 4450-01/12 ג'ון יפה נ' מטמון קשרי לקוחות בע"מ
עניינה של התובענה דנא הוא בדרישת עובדת, אשר התחילה לעבוד לאחר גיל 62, הוא גיל הפרישה לנשים, לקבלת פיצויי פיטורים עם הגעתה לגיל 67, הוא גיל הפרישה הכללי.
המעסיקה סירבה לשלם את פיצויי הפיטורים בטענה כי, אישה המתחילה לעבוד לאחר הגעתה לגיל 62, אינה זכאית לתשלום פיצויי פיטורים לפי חוק פיצויי פיטורים וזאת בניגוד לגבר, אשר זכאי לפיצויי פיטורים עד גיל 67, הקבוע בחוק כגיל הפרישה בכללי.
בית הדין דן בשאלה האם המדובר באבחנה לגיטימית או שמא עסקינן באפליה פסולה?
לצורך הכרעה בשאלה בחן בית הדין את החוקים הקיימים הנוגעים לפיצויי פיטורים לעובד בגיל פרישה.
סעיף 11(ה) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963 ("חוק פיצויי פיטורים") קובע את חובת המעביד לשלם פיצוי פיטורים לעובדת שהחלה בעבודתה לאחר גיל הפרישה. סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים קובע כדלקמן: "התפטר עובד לאחר שהגיע לגיל הפרישה, כמשמעותו בחוק גיל פרישה, התשס"ד-2004, רואים את ההתפטרות לעניין חוק זה כפיטורים."
להשלמת התמונה, יצוין חוק גיל פרישה, התשס"ד-2004 ("חוק גיל הפרישה"), המבחין בין המועד בו רשאית אישה לפרוש מעבודתה- הוא גיל 62, לבין הגיל בו ניתן לחייב עובד לפרוש מעבודתו- גיל 67, כקביעת סעיפים 3-4 לחוק גיל הפרישה:
"3. הגיל שבהגיעו אליו זכאי אדם לפרוש מעבודתו בשל גילו ולקבל, בהתקיים התנאים הקבועים לכך על פי דין או הסכם, גמלה בשל פרישתו מעבודתו כאמור, הוא גיל 67 לגבר, ובכפוף להוראות פרק ד' – גיל 62 לאישה (בחוק זה – גיל הפרישה).
4. הגיל שבהגיעו אליו ניתן לחייב עובד לפרוש מעבודתו בשל גילו, הוא גיל 67 לגבר ולאישה (בחוק זה – גיל פרישת חובה)."
במקרה זה, טענה המעבידה כי, היות והעובדת החלה בעבודתה לאחר הגיל בו הינה רשאית לפרוש, קרי גיל 62, אין היא מחויבת במתן פיצוי פיטורים. המעבידה טענה בנוסף כי, הטלת חובה על מעביד לשלם פיצויי פיטורים במצב כגון דא, יוביל לפגיעה ברצונם של מעבידים להעסיק עובדים הקרובים ו/או לאחר גיל פרישה.
בנוסף, המעבידה סמכה את טענותיה על הלכה שיצאה מפי בית המשפט הארצי בדב"ע (ארצי) מא 92-3 מורנו- חרות בע"מ פד"ע, י"ג 25 (1981) ("פרשת מורנו"). שם, פסק בית הדין הארצי כי, עובד אשר החל לעבוד לאחר גיל הפרישה, אינו זכאי לפיצוי פיטורים מכח חוק פיצוי פיטורים.
מנגד, טענה העובדת כי, בגיל 62 העניק המחוקק לנשים את אפשרות הבחירה האם לפרוש מעבודתן כאשר, חובת הפרישה קמה רק בגיל 67. משכך, זכאותה לפיצויים קיימת אף אם החלה בעבודתה לאחר גיל 62. עוד טענה העובדת כי, קבלת פרשנות המעבידה מובילה לאפלייה בין גבר ואישה שכן, מאישה, למעשה, נשללת הזכאות לקבלת פיצויים בגין 5 שנים נוספת.
בפסק הדין, דחה בית הדין הנכבד את פרשנות המעבידה וקיבל את פרשנות העובדת. ראשית, קבע בית הדין כי, יש לבצע אבחנה בין פרישת רשות לבין פרישת חובה. קרי, העובדה כי לאישה קיימת זכאות לצאת לפרישה עוד בגיל 62 אינה סותמת את הגולל על העסקתה שכן, סעיף 4 לחוק גיל הפרישה, קובע חובת פרישה בגיל 67 ה לגבר והן לאישה. בית הדין קבע כי, הפרשנות שנתנה המעסיקה לחוק פיצוי פיטורים הינה פרשנות המבחינה בין העסקת גבר ואישה. כך, שבעוד וגבר זכאי לפיצויי פיטורים עם עזיבתו את העבודה בגיל 67, נשללת מהאישה זכאותה לפיצויי פיטורים עוד בגיל 62.
עוד פסק בית הדין כי אין בכך בכדי לגרוע מההלכה שנקבעה בפרשת מורנו שכן, בהתאם להלכה אשר קבע בית הדין הארצי, ככל ועובד, בין אם גבר ובין אם אישה, יחל בעבודתו לאחר גיל פרישת החובה- גיל 67, לא יהיה העובד זכאי לפיצוי פיטורים.
הסוקרת הנה עורכת דין בת חן גלעם במשרד לפידות עורכי דין, המתמחה בין היתר בתחום הארנונה, דיני עבודה וליטיגציה.
אין בסקירה כללית זו משום ייעוץ משפטי כלשהו ומומלץ להיוועץ בעורך דין המומחה בתחום בטרם קבלת כל החלטה בנושאים המתוארים בסקירה זו.