09 ספט גליון ספטמבר 2015
סירוב לבקשת משתתף לדחות את המועד האחרון להגשת הצעות למכרז, הינה החלטה סבירה ובית המשפט לא יתערב בה אלא בנסיבות מיוחדות.
[(ת"א) 1/15 עתמ (ת"א) 1-15 CRTG- China Railway Tunnel Group נ' נת"ע – נתיבי תחבורה עירוניים להסעת המונים בע"מ ואח' פורסם בנבו ביום 6 אוגוסט, 2015]
בית המשפט המחוזי בתל אביב דן בעתירה ובקשה למתן צו ארעי, שעניינן המכרז לתכנון והקמת מנהרות ומבני תחנות תת קרקעיות של הרכבת הקלה בתל אביב ("המכרז").
בבקשה בהולה שהגישה העותרת, ביקשה היא מבית המשפט כי ימנע את הליך פתיחת המעטפות אשר הוגשו למכרז, וכי יאריך את המועד האחרון להגשת ההצעות, כך שיעלה גם ביד העותרת להגיש את הצעתה למכרז בכל הקשור לעבודות התת קרקעיות בחלקה המזרחי של הרכבת הקלה בתל אביב.
מפרסמת המכרז, נת"ע היא המשיבה בעתירה דנן, נעתרה באופן חלקי לבקשתם של העותרים לדחות את המועד האחרון להגשת ההצעות במכרז, ודחתה את המועד האחרון הגשת ההצעות למכרז פעמיים, אולם בבקשה השלישית של העותרת לדחות פעם נוספת סירבה המשיבה לדחיית המועד האחרון, וקבעה כי המועד האחרון יהיה ביום 30.7.2015, ולאחר מכן לא יתקבלו הצעות נוספות.
עתירת העותרת הוגשה באותו יום בו נקבע המועד האחרון להגשת ההצעות למכרז הוא יום 30.7.2015.
לטענת העותרת השיהוי שחל בהגשת העתירה והבקשה למתן צו ארעי נובע מהעובדה כי רק באותו יום קיבלה המשיבה החלטה שלא להאריך יותר את המועד האחרון להגשת ההצעות, ובנוסף לטענת העותרת לא ייגרם כל נזק לשאר המשיבות אשר הינן משתתפות במכרז באם יוארך המועד האחרון להגשת ההצעות פעם נוספת, שכן בהתאם להחלטת בית המשפט ההצעות טרם נפתחו.
המשיבות מתנגדות באופן נחרץ לארכה המבוקשת וטוענות, כי המבקשות עשו דין לעצמן ונמנעו מלהגיש הצעה למכרז מסיבות שבחרו לא לפרט, או כטקטיקה מכוונת.
המשיבה 1 סבורה, כי הסעד המבוקש עומד בסתירה למושכלות יסוד בדיני מכרזים, ונוגד את עקרון השוויון כלפי יתר המתמודדים, שנאלצו להגיש הצעותיהם ולהעמיד ערבויות בנקאיות ביום 30.7.15 , ולא עוד אלא שעיכוב בהליכי המכרז משמעותו עיכוב בלוחות הזמנים שקבעה נת"ע לצורך ביצוע פרויקט הרכבת הקלה אשר הינו פרויקט מורכב ומסובך מעין כמוהו.
בית המשפט קבע כי לא התקיים טעם מיוחד, המצדיק מתן ארכה כמבוקש, מהטעמים הבאים: ראשית, אין בית המשפט מחליף את שיקול דעת ועדת המכרזים אשר שיקוליה הינם סבירים בנסיבות העניין. בנוסף, השיהוי בהגשת העתירה אשר הוגשה ביום האחרון להגשת ההצעות לאחר שניתנו כבר 2 אורכות, זאת על אף שהעותרת ידעה כי המשיבה לא נעתרה לבקשת האורכה המקורית אשר התבקשה על ידה אלא כל פעם האריכה בשבועות ספורים בלבד. אף לגופו של עניין, קבע בית המשפט כי העותרת לא הצביעה על פעולות מיוחדות אשר עליה לבצע בתקופת האורכה המבוקשת על ידה אשר בגינם נמנע ממנה להגיש את הצעתה למכרז במועד שנקבע. לסיום קבע בית המשפט כי מאזן הנוחות נוטה באופן ברור שלא להיעתר לדרישת העותרת ולדחות את הליכי המכרז אשר הינו חלק מפרויקט מורכב, באופן אשר עלול לגרום נזק רב לציבור.
הסוקר , עו"ד רועי הלר ממשרד לפידות עורכי דין, המתמחה בשלטון המקומי ובתחום המכרזים.
תוקפו של הסכם פשרה שלא אושר
[עעמ 9130/11 יורשי המנוח יוסף סויסה ז"ל נ' עיריית רחובות]
ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים.
הנקודה המרכזית בפסק הדין, מעמדם של חובות שצבר המערער לעיריית רחובות, לנוכח הסכם פשרה שנחתם בין הצדדים.
במסגרת הליכים והתכתבויות אשר התנהלו בין המנוח מר סויסה לבין עיריית רחובות, ואשר עניינם תשלומי מים וארנונה ועניינים נוספים, נחתם בין הצדדים הסכם פשרה ובמסגרתו הגיעו הצדדים להסכמות שונות.
בין היתר, במסגרת הסכם הפשרה העירייה אישרה העירייה כי מר סויסה אינו חייב בתשלום ארנונה בגין נכס מסויים וכי היא מוותרת על כל חוב של מר סויסה בגין ארנונה, מים, ביוב ושכר דירה בגין שני נכסים שהחזיק מר סויסה.
הסכם הפשרה היה כפוף לאישור מועצת העיר ושר הפנים. מועצת העיר אישרה את ההסכם ואולם, שר הפנים לא אישר את ההסדר מסיבות שונות.
בשנת 2005 החלה העירייה לנקוט בהליכי גביה כנגד המערער בשל חובות ארנונה מים ועוד חובות נוספים שצבר בגין הנכסים שהחזיק. מר סויסה הגיש בשנת 2008 עתירה מנהלית לבית המשפט וטען כי העירייה אינה יכולה לגבות את החובות נשוא ההליכים הננקטים נגדו נוכח הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים.
בית המשפט לעניינים מנהליים קבע בפסק דינו כי מאחר שהסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים לא אושר על ידי משרד הפנים, הרי שהוא מעולם לא נכנס לתוקף. בנוסף, בית המשפט קבע כי בהיעדר אישור להסכם הפשרה, אין תוקף גם להתחייבויות ו/או הסכמות ו/או הצהרות של הצדדים אשר היו חלק מההסכם.
על פסק הדין הוגש ערעור לבית המשפט העליון.
בערעור טענו המערערים כי בית המשפט לעניינים מנהליים שגה כאשר קבע כי מאחר שלא ניתן תוקף להסכם הפשרה הרי שאין תוקף להצהרות העירייה בהסכם. עוד טענו המערערים כי יש לראות בהסכם הפשרה אשר נחתם על ידי העירייה "התחייבות שלטונית".
העירייה מצידה אימצה את פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים, והוסיפה וטענה כי הוראות ההסכם עצמן מאיינות את טענות המערערים – ובכללן הוראה ולפיה ההסכם טעון את אישור מועצת העירייה ושר הפנים וכן, בסעיף הקובע כי אין בהסכם משום הודאה של העירייה בטענות המערער.
בית המשפט העליון דחה את הערעור.
בית המשפט קבע כי "… העובדה כי הסכם הפשרה לא אושר אף שנחתם, ועל כן לא נכנס לתוקף (סעיף 15 להסכם), משליכה על המשמעות המשפטית של הצהרות העירייה מכוחו, כמו גם על יתר הוראותיו…". הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח הוראות ההסכם ולפיהן אין בו כדי להוות הודאה של העירייה בטענות המערער. בנוסף, נקבע כי אין המדובר בהבטחה שלטונית.
יתרה מכך, בית המשפט קבע כי הסכם הפשרה הותנה באישור מועצת העירייה ושר הפנים ואולם, לא התקבל אישור שר הפנים לאישור.
משכך, נדחו טענות המערערים ולפיהן יש תוקף להצהרות העירייה כפי שהובאו להסכם הפשרה ואף טענתם כי יש לראות בהסכם "הבטחה שלטונית".
במסגרת ההליך בבית המשפט לעניינים מנהליים נטענה כנגד העירייה גם טענת התיישנות. טענה זו נדחתה בין היתר לאור העובדה כי הטענה לא נטענה בהזדמנות הראשונה והשיהוי בו הועלתה.
בית המשפט העליון קיבל את עמדת בית המשפט לעניינים מנהליים.
בהתאם להלכות שנפסקו בעניין זה, עומדת לנישום טענת התיישנות כנגד הליכי גבייה בהן נוקטת העירייה ואולם, עליו לטעון טענה זו בהזדמנות הראשונה האפשרית – קרי, במסגרת העתירה המנהלית. על אף האמור, בית המשפט לא בהכרח יקבל טענת התיישנות כאשר זו הועלתה בשיהוי רב.
בית המשפט העליון קיבל את קביעתו של בית המשפט לעניינים מנהליים אשר ראה בשיהוי הניכר בהגשת העתירה המנהלית שהגיש מר סויסה (כשנתיים לאחר תחילת הליכי הגבייה) "… כהחמצת ההזדמנות הראשונה…" להעלות את טענת ההתיישנות.
הסוקרת הנה עו"ד רחלי ינקוביץ רועה, ממשרד לפידות עורכי דין. המתמחה בתחום הליטיגציה בתחום המינהלי והאזרחי.
אין באמור לעיל ייעוץ משפטי כלשהו ומומלץ להיוועץ בעורך דין המומחה בתחום בטרם קבלת כל החלטה בנושאים המתוארים בסקירה זו.
קביעת מעמדו של עובד כ'עובד' או כ'קבלן עצמאי
[סעש (ת"א) 4808-10-12 יונתן יפה נ' אמדוקס (ישראל) בע"מ, 23.8.2015]
לאחרונה, ניתן פסק דינו של בית המשפט האזורי לעבודה בתל אביב יפו בהתאם להלכה הרווחת,
לפיה המבחן לקביעת מעמדו של אדם כ"עובד" או כ"קבלן עצמאי" הוא "המבחן המעורב", המורכב ממס' מבחנים, כאשר המבחן הדומיננטי הוא מבחן ההשתלבות.
באותו עניין, נקבע כי המבחנים מטים בבירור את הכף לטובת קיומם של יחסי עובד-מעביד- במשך שנים עבד העובד (התובע) במשרדי המעביד (הנתבע) ועבורן בלבד,
השתמש בציוד של המעביד, תוך דיווח חודשי של שעות עבודתו, גם אם לא היה זה כמקובל לעובדים שכירים; יחסי עובד-מעביד התקיימו על אף שעבודתו של העובד היתה כנגד הפקת חשבוניות ודיווח לשלטונות המס- אשר, באותו עניין, נקבע כי אינה מהווה משקל רב ביחס ליתר הסממנים כאמור, אשר מצביעים על יחסי עבודה.
נציין, כי הפרקטיקה בתחום דיני העבודה, אחד התחומים בהם עוסק משרדנו, הינה מורכבת ודינאמית ועל כן רצוי להיוועץ במומחה בתחום, בכל עניין משפטי, לרבות הגשת תביעה או התגוננות מפניה.