22 מרץ תמצית פסיקה ת"א 598-03-16
בתביעות נזקי גוף, נבחנים נתוניו האינדיבידואליים של הניזוק.
פסק דין שניתן באחרונה [ת"א 598-03-16 פלונית נגד הכשרה חברה לביטוח בע"מ], בבית משפט השלום בחיפה דן במצבים שבהם יסטה בית משפט מהחזקה לפיה בסיס השכר הנוהג לגבי קטינים בחישוב הנערך בתביעות בעניין נזקי גוף, הינו השכר הממוצע במשק.
על-פי הפסיקה, בתביעות נזקי גוף של קטינים נהוג לחשב את הפיצוי בגין אובדן השתכרות על בסיס השכר הממוצע במשק. במקרה דנן, התובעת נפגעה בגיל 12 בתאונת דרכים והגישה תביעה בעילה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, כנגד מבטחת החובה האחראית לפיצויה בגין נזקי הגוף.
מומחה בתחום האורתופדי מטעם בית המשפט קבע כי לתובעת, אשר כיום בת 25, נגרמה נכות בשיעור 5% כנכות מותאמת בגין הגבלה קלה בתנועות כפוף קרסול שמאל, ועוד 10% צלקת מכערת בשוק. מומחה מטעם בית המשפט בתחום הנפשי קבע כי התובעת סובלת מנכות בשיעור 5% בגין ביטויים חרדתיים קלים וקשיי הסתגלות, אם כי אבחן גם תפקוד שכלי בתחום הנמוך של הנורמה, ללא קשר לתאונה. הנכות הרפואית המשוקללת שהנה בעלת נפקות תפקודית עומדת על 9.75%. בית המשפט פסק כי נכויות בשיעור כזה על פי רוב אינן אמורות להביא לחישוב אריתמטי מלא, גם כאשר הניזוק נפגע כקטין, שכן מדובר בנכות רפואית נמוכה, שהשפעתה התפקודית לרוב נופלת מזו הרפואית.
בית המשפט ניתח את העדויות ובהן עדות התובעת. בין היתר דחה בית המשפט את טענת התובעת לפיה יש קשר בין בחירתה שלא ללמוד לימודים אקדמיים לבין התאונה, כאשר התובעת לא השלימה בגרות. בפסק הדין צוין כי מומחה בית המשפט אישר כי התובעת מסרה לו שלמדה כמה שנים לפני התאונה בכתה מקדמת. כמו כן, טענותיה על הידרדרות בלימודים לאחר התאונה לא מצאו ביטוי בתעודות שהציגה.
בית המשפט התייחס בזהירות לטענת התובעת לפיה ילדים בבית הספר נהגו ללעוג לה לאחר התאונה בשל הצלקת, שכן לדבריה, הילדים לא ראו את הצלקת עצמה אלא רק במידה של הרמת רגל, וכשעברה לבית ספר מקצועי בשלב מאוחר יותר, הלכה רגיל.
בית המשפט קבע כי למרות שהתובעת נפגעה כקטינה, הרי מעת שמלאו לה 18 חלפו 7 שנים וניתן לעמוד על מסלול החיים המקצועי. מסלול חייה המקצועי של התובעת מגיל 18 (כאשר לא שירתה בצבא אלא עבדה) מלמד על בחירה בעבודות פשוטות בשכר נמוך. על פי התלושים ממקום עבודתה הקודם, התובעת החלה לעבוד במטבח של מסעדה במאי 2015 והשתכרה 7,391 ₪ לחודש. לאחר מכן נישאה ולא עבדה למעלה משנתיים. כ- 7-8 חודשים לפני מועד ההוכחות בתביעתה החלה לעבוד בעבודת טבחות פשוטה והשתכרה בין 4,000 ל- 5,000 ₪ לחודש.
בהיבט של הנכות הנפשית התייחס בית המשפט לעובדה שהתובעת פנתה לטיפול נפשי רק תשע שנים לאחר התאונה ולעובדה שהרישומים בתיק קופת חולים התייחסו למצב האורתופדי והפלסטי ולא תועדו תלונות בתחום הנפשי שקשורות לתאונה, או טיפול תרופתי פסיכיאטרי. בתיעוד אצל המומחה הרפואי חזרו תכנים של תיאור סימנים חרדתיים פוסט טראומטיים והפרעות רגשיות הקשורות לצלקת, וחששות מהשלכותיה על יחסיה הזוגיים. בחלק מן הרישומים יש הבלטה בתיאור חומרת המצב, אך לא תועד שינוי מבחינת הטיפול התרופתי שהומלץ. גם בבדיקה אצל מומחה ביהמ"ש התרשם הוא מגישה של הבלטה, אך גם מתגובה חרדתית וקשיי הסתגלות. אין עדות להפרעה דיכאונית, צמצום באורח חייה או התנהגות המנעותית משמעותית. אין ביטוי לפגיעה משמעותית בתפקוד חברתי או תעסוקתי על רקע חרדתי פוסט טראומטי או בעקבות ההשלכה הרגשית של הצלקת. בית המשפט ציין בין היתר כי בחקירתו אישר המומחה בתחום הנפשי כי קביעתו ביחס לנכות הנפשית שנותרה בשיעור 5% בהקשר התאונה היתה במידת מה "מבית הלל".
בית המשפט התייחס לשאלת השכר אשר על פיו ייערך החישוב, בהתחשב בעובדה שהתובעת נפגעה כקטינה. ברגיל, כך ציין בית המשפט, בסיס השכר הנוהג לגבי קטינים הנו השכר הממוצע במשק. אין להביא בחשבון נתונים סטטיסטיים מגדריים, אתניים או אחרים שיסודם בהשתייכות לקבוצה זו או אחרת, שכן סיפור חייו האישי והתעסוקתי של הקטין טרם נכתב, והשאלה מה יהא עתידו המקצועי לוטה בערפל והנה בכלל שאלה אינדיבידואלית ולא סטטיסטית (כך נפסק בבית המשפט העליון כבר בע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח נ' רים אבו חנא [פורסם בנבו]). גם כאשר מתברר ההליך כאשר הקטין שנפגע כבר הגיע לגיל השתכרות, ומשתכר פחות מן השכר הממוצע – ברגיל החישוב הנו לפני השכר הממוצע (בהקשר זה ציטט בית המשפט את פסיקה בית המשפט העליון בעא 2232/18 פלונית נ' פלוני [פורסם בנבו]).
בפסק הדין הסביר בית המשפט כי השכר הממוצע במשק הנו נתון סטטיסטי "מצרפי" ורוב השכירים שישתכרו במהלך חייהם בשלב כלשהו הרבה יותר מן השכר הממוצע, יחלו חייהם המקצועיים כאשר הם משתכרים משמעותית פחות מן השכר הממוצע, ושכרם ילך ויעלה לאורך השנים. זאת ועוד: אפילו כאשר מדובר על מי שאינו קטין אך נפגע למשל בגיל 19 או 20, ניתן להחיל גם עליו חזקת השכר הממוצע במשק באין נתון לסתור.
עם זאת, פסק בית המשפט, הצד השני של המטבע הנו כי הלכת בית המשפט העליון בפסק דין רים אבו חנא נועדה להדגיש כי לא השתייכות קבוצתית זו או אחרת יכולה להצדיק סטייה מחזקת השכר הממוצע ביחס למי שפגיעתו באה לו כקטין, אפילו ניתן להציג סטטיסטיקות אלו ואחרות על נתוני השתכרות בקבוצת אוכלוסייה זו או אחרת. דיני הנזיקין בוחנים נתוניו האינדיבידואליים של הניזוק. אולם הצד השני של המטבע, הוסיף בית המשפט, הנו שחזקת השכר הממוצע לגבי קטינים הנה אכן חזקה ניתנת לסתירה, כאשר מדובר בנתונים אינדיבידואליים המתקיימים בניזוק עצמו. עוד הוסיף והסביר בית המשפט כדלקמן:
"באין נתון מיוחד לסתור, אין סיבה לסטות מחזקת השכר הממוצע, ואכן לא על נקלה יסטו ממנה. כך למשל, ציונים טובים או גרועים כשלעצמם, אין בהם כדי לנבא שיכולת ההשתכרות של הקטין תעלה על השכר הממוצע או תפחת ממנו. מאידך כאשר הסיבה לציונים נמוכים נובעת למשל מבעיות תפקוד או קשיים קוגניטיביים וכיוצ"ב, יכול שכאן יש כבר נתון שיש להתייחס אליו. יכול מן הצד שכנגד שאם מדובר בקטינה או קטין שמעבר לציונים טובים בגיל 17 כבר גילו יזמות עסקית או השתכרו שכר ממוצע במשק או למעלה מכך לאור כשרון מיוחד וחריצות, יש כאן כבר נתון שיש להתחשב בו לכיוון ההפוך. ברור שמדובר בדוגמאות. כלומר: כאשר יש בסיס לקביעה כי מתקיימים בניזוק נתונים אינדיבידואליים להבדיל משיוך קבוצתי זה או אחר, המשליכים על יכולת השתכרותו, אין מניעה לסטות מחזקת השכר הממוצע לגבי קטינים. בין כלפי מעלה ובין כלפי מטה. נתונים אלה יכול שיגעו לנתוניו האישיים או הבריאותיים של הניזוק בלי קשר לתאונה, או לבחירות תעסוקתיות שבחר, ולו בגיל צעיר. נדרש אמנם שיהא מדובר בנתונים בעלי משקל, אולם אם קיימים כאלה ניתן ולעתים נדרש לסטות מחזקת השכר הממוצע. עוד דוגמאות: נניח שמדובר בקטין שלא זו בלבד שציוניו נמוכים אלא סובל גם מהתנהגות חריגה מעבר למשובת נעורים, ואובחן עוד לפני התאונה כסובל מהפרעת אישיות קשה ועוד נתונים כיוצא באלה. האם לעולם לא יהא בכך כדי להצדיק סטייה כלפי מטה מבסיס השכר הממוצע? והאם בעיות קוגניטיביות מאובחנות לא תצדקנה הדבר? ניטול קטין שלא למד מגיל 11, ומאז גיל 14 ועד מועד הדיון כשמלאו לו 22, עובד הוא בעבודת כפיים פשוטה שהשכר בה נמוך. האם אין בכך כדי להשליך על בסיס השכר לעתיד, גם אם נפגע בגיל 17, בעודו קטין?
מן הצד השני ניטול קטין שלא זו בלבד שציוניו גבוהים, אלא כבר בגיל 17 פתח חברה "בעלת תוכן" ולא רק על הנייר, או המציא המצאה שנרשמה כפטנט, או הצטיין כפסנתרן והגיע לתחרויות בינלאומיות – לאו דוקא לנוער. לא נדרש דווקא "תיק פסנתרן", אך נתונים מעין אלה יש בהם כדי להביא לעתים למסקנה כי מצדיקים הם סטייה כלפי מעלה מחזקת השכר הממוצע".
במקרה דנן, הגיע בית המשפט למסקנה כי אין מקום "לקבע" את השתכרותה של התובעת על שכר המינימום. מאידך צבר הנתונים בעניינה מעלה כי גם אין מקום לחישוב לפי השכר הממוצע במשק כבסיס ההשתכרות העתידי. בפסק הדין נקבע כי ניתן לומר שהבחירות התעסוקתיות מהן ניתן להסיק סטייה כלפי מטה מן השכר הממוצע תהיינה ברגיל אצל מי שנפגע בגיל צעיר או לקראת גיל 18 וכבר הספיק באופן חריג לעבוד מספר שנים בעיסוקים ובשכר מהם ניתן להסיק על המשך הדרך, ואילו התובעת נפגעה אך בגיל 12. אלא שמאידך, בשונה מקטין שפגיעתו ונכותו גבוהות ולכן לא ניתן לדעת לגביו האם תעסוקתו בשכר נמוך מהלך שנים לאחר שבגר והחל לעבוד לא הושפעה כבר מנכותו התאונתית, קשה לקבל הנחות מעין אלה בנכויות שאינן גבוהות. במקרה זה נפסק כי "קשה להלום שצלקת באזור מכוסה בבגדים, בצירוף נכות אורטופדית בשעור 5% בלבד ונכות נפשית מבית הלל בשיעור 5%, הן שגזרו בחירותיה התעסוקתיות של התובעת מעת שהגיעה לבגרות". לאור הניתוח קבע בית המשפט במסגרת חישובו בתיק זה שכר של 8000 ₪ (נטו), לערך השכר החציוני במשק.
סוקרת הפסיקה , עו"ד אורית בר-גיל פרץ, ממשרדנו המתמחה בתחום הנזיקין.