רנה לפידות | גליון פברואר 2019
15792
rtl,post-template-default,single,single-post,postid-15792,single-format-standard,ajax_fade,page_not_loaded,,wpb-js-composer js-comp-ver-4.2.3,vc_responsive

גליון פברואר 2019

10 פבר גליון פברואר 2019

תוקפם של הסדרים קיימים בחוקי עזר המבחינים בין אשפה בייתית לאשפת מפעל

[עע"מ 6525/17 זנכל בע"מ נ' המועצה האזורית עמק יזרעאל]

ביום 11.10.2018 ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בע"מ 6525/17 זנלכל בע"מ נ' המועצה האזורית עמק יזרעאל 

(כבהנשיאה חיות והשופטות ברון ושטיין), בו נדחה ערעור על פסק דינו של בימ"ש לעניינים מנהליים אשר דחה את עתירת המערערת בה ביקשה לחייב את המועצה האזורית עמק יזרעאל לפנות על חשבונה את אשפת מפעלה וכן לשפותה בגין הוצאות שזו הוציאה על פינוי האשפה בעבר.

למערערת מפעל בשטח השיפוט של המועצההאשפה שנוצרת בפעילות המפעל מועברת לכלי אצירה ומפונה באמצעות קבלן פרטי ששירותיו נשכרו על ידי המערערת, מזה שנים רבות. המועצה מעולם לא סיפקה שירותי פינוי אשפה למערערת.

המועצה מספקת את שירותי פינוי האשפה לבתים פרטייםכשהיא מפוצה על כך באמצעות תשלומי ארנונה המוטלים על התושבים.

המועצה גם דואגת לפינוי אשפה ממפעלים שבוחרים לקבל ממנה שירות זה כנגד תשלום אגרה מיוחדת.

לפי עמדת המועצה, תשלומי ארנונה שהיא גובה ממפעלים אינם מכסים את פינוי אשפתם. חוקי העזר של המועצה מבחינים לצורך כך בין "פסולת מפעל" לבין"פסולת בית".

המערערת טענה כי על המועצה מוטלת חובה לפנות את אשפת מפעלה מבלי לדרוש בגין זאת שום תשלום מיוחד נוסף לתשלומי ארנונה רגילים של מפעלים. לדבריה,המועצה מחויבת להתאים את חוקי העזר שלה,ככל שאלו מתייחסים לפינוי אשפה מכל הסוגים – ביתית ותעשייתית – לאמות המידה של משרד הפנים אשר פורסמו בחוזר מיום 11.2.2018 (להלןחוזר משרד הפנים) וזאת בעקבות החלטת בית משפט זה בעע"מ826/14 סלע קפיטל נדלן בע"מ נ' מלונות דן בע"מ (להלןעניין סלע קפיטל).

המערערת השליכה יהבה גם על פסק הדין שניתן בבג"ץ1756/10 עיריית חולון נ' שר הפנים [פורסם בנבו] (2.1.2013) (להלן:עניין עיריית חולון). לטענתה,פסק דין זה, יחד עם חוזר משרד הפנים,יצר סדר משפטי חדש אשר מחייב את הרשויות המקומיות לוותר על האבחנה בין "פסולת בית" ל"פסולת מפעל" ולהעמיד תחתיה אמת מידה כמותית לפינוי "אשפה בסיסית", אשר תכוסה על ידי תשלומי הארנונה הכללית והחובה לפנותה תחול על הרשות המקומיתלפי הסדר החדש, רק מי שמייצר "אשפה חריגה" יהא חייב לפנותה על חשבונולעמדת המערערת, כל זמן שאין לרשות המקומית חוק עזר העולה בקנה אחד עם הסדר המשפטי דלעיל מוטלת עליה החובה לפנות את כל האשפה בתחומה על חשבון תשלום הארנונה.

המועצה טענה, כי הסדר שבחוקי העזר שלה – שכאמור מבוסס על האבחנה בין "פסולת בית" ל"פסולת מפעל", כהגדרתן בחוקי העזר – איננו סותר את העיקרון ממנו צמחו אמות המידה של משרד הפנים שכאמור מבחינות בין "אשפה בסיסית" לבין"אשפה חריגה". לעמדת המועצה, חוקי העזר שלה מקיימים הבחנה מהותית– איכותית בין פסולת מפעל, שמקורה בייצור תעשייתי, לבין פסולת אחרת שאיננה קשורה לתהליכי ייצורמטעמים אלו, המועצה סבורה כי אין היא חייבת לפנות את אשפת מפעלה של המערערת או לשלם עבור פינויה מכספה. משכךממילא לא מוטלת על המועצהלפי דבריה, שום חובה לשפות את המערערת בגין הכספים שזו שילמה לקבלנים אשר פינו את האשפה ממפעלה בעבר.

בפסק הדין (מאת כב' השופט א' שטייןנקבע,כי המועצה התקינה את ההסדרים שבחוקי העזר שלה בהתבסס על סמכות שקיבלה מהמחוקק הראשי בפקודת המועצות המקומיותהסדרים אלו קיבלו אישור של שר הפניםמדובר אפוא בחוקי עזר תקפים ומחייביםהנהנים מחזקת התקינות שחלה על כל מעשי המנהל עד שיוכח אחרת. ככל שהמערערת מבקשת מביהמ"ש להתעלם מחוקי העזר של המשיבה או לבטלםעליה להוכיח חריגה מסמכות.

המערערת לא הצביעה על שום פגם בחוקי העזר שבעטיו ניתן לטעון לחריגה מסמכות.חוסר התאמה בין חוקי העזר לבין מדיניות השלטון המרכזי, אשר לא הוכרזה כמחייבת בחקיקה ראשיתבחקיקת משנה או בצו – לא מהווה חריגה מסמכותהחוזר של משרד הפנים נועד לשמש מודל לחיקוי ולאימוץ, אך איננו מחייב את הרשויות המקומיות לאמצו.זאת ועוד: מדובר במודל שנועד להנחות רשויות מקומיות בבואן להתקין חוקי עזר חדשים,מבלי להשפיע על חוקי עזר קיימים דוגמת אלו של המועצה.

אשר על כן, חוקי העזר של המועצה הינם תקפים ומחייבים.חוקים אלו מתירים לה לנהוג בעניין פינוי האשפה כפי שהיא נוהגת.

נקבע,כי הגם שעיקרון העצמאות של השלטון המקומי איננו מוחלט, ולצדו קיימים חריגים אשר נקבעו בחוקי הכנסת או מכוחם, הרי שחריגים אלו ואחרים הם בגדר "הן"שממנו אנו שומעים "לאו": באין הוראה סטטוטורית אשר באה לכבול את ידי השלטון המקומי בתחום השיפוט שלו,ידיו תהיינה משוחררות ולא כבולות.הפועל היוצא מזה הוא שהשלטון ייהנה מחופש פעולה מלא בתחומו המוניציפלי.

חוזר משרד הפנים נכתב כדי ליתן לרשויות המקומיות אמות מידה מנחות, הא ותו לא. הוא לא מתיימר להפעיל כלפיהן,וממילא אינו מפעיל, כוחות כפייה אלא רק כוח שכנוע.משכך,אין בו כדי לגרוע מחוקי העזר של המועצה ומסמכותה לעצב כללים בדבר פינוי אשפה בתחומה לפי שיקול דעתה. שק"ד זה כפוף כמובן לכללי המשפט המנהלי,אך המערערת לא העלתה שום תלונה בעניין זה.

פסק הדין שניתן בעניין סלע קפיטל אף הוא איננו עוזר למערערת, בניגוד לטענתה. למעשה,פסק דין זה עומד לה לרועץ.בגדרו של פסק דין זה, קבע השופט מלצר כי הרשויות המקומיות תקבלנה את אמות המידה שמשרד הפנים גיבש בנושא של פינוי אשפה "ככל שתחפוצנה בכך".

גם פסק הדין שניתן בעניין עיריית חולון אינו עוזר למערערת. פסק דין זה בא להרחיב את כוחו של השלטון המקומי ולא להגבילו. הוא קבע קביעה חשובה באומרו כי רשות מקומית איננה שותפה עסקית של מפעלים הפועלים בתחומה ובתור שכזו איננה אמורה לחלוק אתם את עלויות הייצור הכוללת הוצאות על פינוי פסולת מפעל. פסק דין זה גם אימץ את עצמאות השלטון המקומי כנקודת מוצא לדיון,שכן עולה ממנו כי רשויות מקומיות חופשיות לקבוע בתחומיהן דרכים שונות ליישום העיקרוןהמזהם משלם". חוקי העזר של המועצה אינם עומדים בסתירה לקביעות אלה שבעניין עיריית חולון.להיפך.

בדחותו את הערעור בית המשפט העליון קבע,כי לא יתערב בהחלטות ובחוקי העזר של רשות מקומית,כל אימת שאלו מצויים בדל"ת אמות סמכויותיה ואינם נגועים בשרירות לב, זדוןאפליהשיקולים זרים, ניגוד עניינים, משוא פנים, או בחוסר סבירות קיצוני.בהעדר פגמים כאמור, השאלה מי יישא בעלות של פינוי אשפה ממפעלים היא שאלה חברתיתכלכליתואינה מצדיקה את התערבות ביהמ"ש.

[הסוקרעו"ד ירון מאיר ממשרד לפידות עורכי דיןהמתמחה בתחום המיסוי המוניציפאלי].


הליכי גבייה מנהליים אינם משפיעים על מרוץ ההתיישנות להגשת תביעה אזרחית

[רע"א 4302/16 עיריית ירושלים נ' פרידמן]

ביום 16.4.2018 ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 4302/16 עיריית ירושלים נ' פרידמן (כבהשופטים הנדל, סולברג ומינץ), אשר קבע הלכה בעניין התיישנות הליכי גבייה מנהליים ותביעות אזרחיות והיחס ביניהםוזאת לאחר תקופה ממושכת של הכרעות שונות (ואף סותרות) בפסקי דין בערכאות השונות.

בית המשפט העליון בחן את השאלה – האם הליכי גבייה מנהליים עוצרים את מרוץ ההתיישנות לעניין הגשת תביעה אזרחית לבית המשפט.

נקדים ונאמר, כי בפני רשות מקומית עומדים שני מסלולים אפשריים לגביית חוב.האחד הגשת תביעה אזרחית לבית המשפטהשני – נקיטה בהליכי גביה מנהליים.

עוד ברע"א187/05 נסייר נ' עיריית נצרת עילית, פ"ד סד(1) 215, נידונה העלאת טענת התיישנות בנוגע להליכי גביה אקטיביים. בפסק הדין בעניין נסיירנקבע, שכאשר ננקטים על ידי הרשות המנהלית הליכי גביה אקטיביים, והחייב תוקף הליכים אלה במסגרת עתירה מנהלית,החייב רשאי להעלות טענת התיישנות,קרי:שבמועד שבו נקטה הרשות הליכי גביה החוב כבר התיישן.

קביעות פסק הדין בעניין נסייר היו חדשניות, שכן טענת התיישנות היא במהותה טענת "מגן"ולא"חרב" (קרי:יכולה להיות מועלית על ידי נתבע/משיב בהליך משפטי ולא על ידי תובע/עותר היוזם הליך משפטי).בענייןנסיירבית המשפט העליון קבע,כי הליך גבייה מנהלי יכול להיחשב כ"תביעה לקיום זכות" כלשונה בסעיף 2 לחוק ההתיישנות, ואז,למעשה,הליך העתירה המנהלית (בו נוקט החייב) הוא כהתגוננות בפני הליך הגביה המנהליולכן יכול הוא להעלות טענת "מגןדוגמת התיישנות.

עצם הקביעה לפיה הליך גביה מנהלי עשוי להתיישןאף היא הייתה חדשנית, כאשר בית המשפט העליון קבע כי לא ניתן להותיר את האזרח חשוף בפני סיכון ללא מגבלת זמן (אך ורק משום שאין מדובר בהליך שנפתח בהגשת תובענה בבית משפט), כאשר לכך מתלווים גם קושי בשמירות ראיותצורך בוודאות תקציבית ועוד.

בפסק הדין בעע"מ 8832/12 עיריית חיפה נ' יצחק סלומון בע"מבית המשפט העליון קבע, כי גם הליכי גביה פאסיביים (קריהתניית מתן אישור כלשהו לצורך רישום נכס בתשלום חוב) נכללים במסגרת המונח "תביעה לקיום זכות" כמשמעה בסעיף 2 לחוק ההתיישנות, ולכן אף כנגדם ניתן להעלות טענת התיישנות.עוד נקבע בפסק הדין בעניין סלומון,כי פעולות גביה מנהליות, שהובאו לידיעת החייב, מקימות חזקה בדבר איפוס מרוץ ההתיישנותדהיינולאחר כל פעולת גביה בה נקטה הרשות המקומית (בתוך תקופת ההתיישנותשהחייב היה מודע לקיומה (ויהא זה אף משלוח דרישת תשלום לפי פקודת המסים (גביה) ,ספירת תקופת ההתיישנות (בת 7 השניםספירת מתאפסת ומתחילה מחדשכאילו החוב התגבש במועד ביצוע פעולת הגביה.

בעניין פרידמןהגישה העירייה תביעה אזרחית כנגד החייב לאחר למעלה מ-7 שנים ממועד התגבשות החובכאשר לתביעה זו קדמו הליכי גביה מנהלייםהעירייה טענה כי לעניין הגשת תביעה אזרחית הליכי גבייה מנהליים הינם בגדר "תובענהלפי חוק ההתיישנות, ולכן יש להחיל את ס' 15 בחוק ההתיישנות, באופן שתקופה שבה ננקטו הליכי גבייה מנהליים עוצרת (להבדיל ממאפסת) את מרוץ ההתיישנות.

היועץ המשפטי לממשלה (שהתייצב להליך) הביע את עמדתו, לפיה הליכי גבייה מנהליים אינם צריכים להשפיע על מרוץ ההתיישנות להגשת תובענה אזרחית לבית המשפט. כפועל יוצא, לשיטתו,אם נקטה הרשות המנהלית הליכי גבייה מנהליים,אך הגישה את התובענה האזרחית לבית המשפט לאחר שחלפו שבע שנים מיום שנולדה עילת התובענה – התובענה התיישנה.לגישת היועץ, יש לראות בהליך הגבייה המינהלי ובהליך התובענה האזרחית הליכים חלופיים,שלכל אחד מהם מרוץ התיישנות נפרד.

יחד עם זאת, היועץ המשפטי לממשלה המליץ על תחולה פרוספקטיבית (עתידיתשל קביעה כזו, כך שלא תחול על הליכים תלויים ועומדים בבתי המשפט היום, וזאת בשל הסתמכות הרשויות המקומיות על קביעות שיפוטיות שונות בעניין זהשיש לה השלכות כספיות גבוהות.

בית המשפט העליון (בפסק דינו של כב' השופט ניל הנדל) קבע,כי הליכי גבייה מנהליים אינם עוצרים או מאפסים את מרוץ ההתיישנות בכל הנוגע להגשת תביעה אזרחית,כאשר קביעה זו אינה בעלת תחולה פרוספקטיבית בלבד (קרי:חלה גם על הליכים תלויים ועומדים).

בית המשפט העליון הדגישכי לכל אחד ממסלולי הגביה קיים מרוץ התיישנות נפרד, ואין השפעה של האחד על משנהו.

משמעות הלכת פרידמן, היא כי ככלל (מבלי לפגוע בחריגים הקבועים בחוק ההתיישנות,כגון הודאה בקיום חוב, הטעיה מצד החייב וכיו"ב) – רשות מקומית אינה יכולה להגיש תביעה אזרחית לבית משפט בגין חוב שהתגבש לפני למעלה מ-7 שנים עובר להגשתה, ואין נפקא מינא אילו הליכי גביה מנהליים ננקטו ומתי.

עם זאת, הלכת פרידמן אינה פוגעת בהלכת סלומוןדהיינובכל הנוגע להליכי גביה מנהליים בלבד (ללא הגשת תביעה אזרחית) –נקיטה בהם עדיין מביאה לאיפוס מרוץ ההתיישנות.

[כותב המאמר, עו"ד ירון מאיר ממשרד לפידות עורכי דיןהמתמחה בתחום המיסוי המוניציפאלי].


לא ניתן לקבוע כלל גורף לפיו אשם תורם בתביעות נזקי רכוש-רכב הוא בהכרח גם אשם יוצר אחריות [רע"א 2809/18 קסברי נ' אברהם רוזן (פורסם ב"נובו", 26.11.2018)]

באחרונה קבע בית המשפט העליון, כי לא ניתן לקבוע כלל גורף לפיו אשם תורם בתביעות נזקי רכוש-רכב הוא בהכרח גם אשם יוצר אחריות.מצב כזה אפשרי, אולם כל מקרה ייבחן על-פי נסיבותיו.
בית המשפט דן בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי במסגרתו נדחה ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום. הדיון נסוב על תאונת דרכים בה ניזוקו רכביהם של שני מעורבים בתאונה. התאונה התרחשה בכביש חד-סטרי. המבקשת יצאה מחניה בנסיעה לאחור והתנגשה במונית של המשיב שנסע בכביש. בעקבות האירוע, המבקשת והמשיב הגישו לבית משפט השלום תביעה ותביעה שכנגד, בהתאמה, על נזקי הרכוש שנגרמו להם.

בית משפט השלום קבע כי המבקשת היא האחראית לתאונה ובהתאם דחה את התביעה העיקרית של המבקשת וקיבל בחלקה את תביעתו הנגדית של המשיב. נקבע כי המבקשת גרמה ברשלנותה לתאונה ותישא בנזקי המשיב, מהם ינוכה שיעור האשם התורם שיוחס למשיב בתאונה, העומד על 30%, משום שלא נסע במהירות סבירה ובהתאם לתנאי הדרך. המבקשת הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי וטענה כי משנקבע למשיב אשם תורם בשיעור של 30%,עליו לשאת ב-30% משיעור הנזק שנגרם למכוניתה. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורה ועל פסק דין זה הגישה המבקשת את בקשת רשות הערעור לבית המשפט העליון. לטענתה,קביעת בית המשפט קמא כי למשיב יש אשם תורם בתאונה, משמעה כי המשיב נהג ברשלנות כלפיה,באופן המקים לו אחריות בשיעור של 30% לנזק שנגרם לרכבה.

בית המשפט העליון דן בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור,ולבסוף דחה את ערעור המבקשת.בפסקהדין הדגיש בית המשפט את ההבחנה בין שני סוגי אשם נזיקיים – "אשם יוצר-אחריות"ו"אשם תורם". אשם תורם הוא מקרה פרטי של "גרימת נזק באשם", ולפי הפרשנות המקובלת, הוא אינו יוצר כשלעצמו עילת תביעה עצמאית.כאשר בית המשפט קובע אשם תורם, הוא בוחן את מידת הזהירות שעל אדם לנקוט ביחס לעצמו ולרכושו-שלו,בעוד שבאשם יוצר – אחריות, נבחנת התנהגות המזיק ביחס לחובתו כלפי הזולת.ככלל,אשמו העצמי של הניזוק אינו יוצר אחריות בנזיקין כלפי הזולת, וכאמור יש לראותו "בבחינת נטל בלבד, שאין בו לא הפרת חובה כלפי עצמו ואף לא הפרת חובה כלפי אחר". האשם התורם מהווה טענת הגנה הרלוונטית לגובה הפיצוי לניזוק. לאחר שנקבע כי המזיק הפר את חובתו כלפי הניזוק והוא אחראי לנזקיו, נבחן האשם התורם על פי מידת האשם המוסרי של המזיק מול הניזוק, ובהתאם, אם יש להפחית את הפיצויים שעל המזיק לשלם.

אשמו התורם של הניזוק נשען על שני יסודות: האחד פיזי-סיבתי, ועיקרו בשאלה אם בפועל הוסיפה התנהגותו של הניזוק על הנזק שהסב המזיק. השני הוא יסוד נורמטיבי, ועיקרו בבחינת ממד האשם בהתנהגות הניזוק.האשם העצמי של הניזוק נבחן על פי התנהגותו כלפי עצמו ולא ביחס למזיק.הקשר הסיבתי הפיזי שנבחן הוא בין מעשי הניזוק לבין הנזק שנגרם לו-עצמו, בעוד שבאשם יוצר-אחריות ייבחן קשר סיבתי בין מעשיו של המזיק לבין נזקיו של הניזוק.

אשם תורם הוא אשם עצמי של הניזוק כלפי עצמו,אשר מקים אחריות מסוימת לנזקו-שלו,אך לא אחריות לעוולה. אשם תורם אינו קובע אחריות אלא רלוונטי לשאלת הנזק, והוא מעניק הגנה למזיק "לא מפני האחריות בנזיקין גופה,אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על כל נזקו".פועלו של האשם התורם הוא אפוא בהפחתת הפיצוי לניזוק ולא בחיובו בפיצוי למזיק.

במקרים רבים שנדונו בפסיקה בהקשר של אשם תורם,אין סימטריה בין המזיק לניזוק, במובן זה של ניזוק אין חובת זהירות כלפי המזיק. ואולם, בהתאם לפסק הדין, קיימים מקרים בהם על אף ההבדל בין שתי הדוקטרינות, אין מניעה כי התנהגות מסוימת תהווה בעת ובעונה אחת אשם עצמי-תורם ואשם יוצר-אחריות.הדוגמה הקלאסית לכך, היא במקרים של תביעות נזקי רכוש-רכב.כאשר מדובר בהתנהלות בכביש,לרוב יש סימטריה בין הנהגים,וכל נהג חב חובת זהירות כלפי משנהו.במקרים לא מעטים של תאונות דרכים בהן נגרמו נזקי רכוש-רכב, הנהג יכול לחבוש שני כובעים – גם כניזוק וגם כמזיק כלפי הצד השני. מכאן המחלוקת שנתגלעה בפסיקת הערכאות הדיוניות בשאלה אם אשמו התורם של הניזוק יכול להקים עילת תביעה עצמאית לצד השני, ובמילים אחרות – אם אשמו התורם של הניזוק מהווה גם אשם יוצר אחריות.

בפסק הדין נסקרו שני זרמים עיקריים בפסיקת הערכאות הדיוניות בשאלה זו. זרם אחד בפסיקה גורס כי יש להישמר מפני חפיפה אוטומטית בין אשם תורם לבין אשם יוצר-אחריות, שכן היסודות הנבחנים במסגרת קביעת האשם התורם אינם זהים ליסודות המרכיבים את האשם יוצר-האחריות. זרם אחר רואה חפיפה בין האשם התורם כיסוד שלילי המצדיק הפחתה בפיצוי, לבין האשם כיסוד חיובי שעליו ניתן לבסס תביעה עצמאית. לשיטה זו, בתביעות נזקי רכוש-רכב קיימת חפיפה מוחלטת בחובות הזהירות של נהגי כלי הרכב המעורבים בתאונה, מאחר שהן נגזרות מאותן עובדות, ועל אותן נורמות משפטיות. לכן, לקביעה כי התובע אחראי חלקית לתאונה יש שני פנים: פן של הפחתת הפיצוי בשיעור אחריותו-שלו ופן של הקמת עילת תביעה נגדית בגין הנזקים שנגרמו לנתבע.

בפסק הדין קבע בית המשפט העליון כי מענה לשאלה אימתי מושג ה'אשם'חופף למושג 'אשם תורם' עשויה להשתנות ממקרה למקרה, לפי נסיבותיו. כך הסביר השופט י' עמית אשר כתב את פסק הדין:

"איני סבור כי קביעת אשם תורם בתביעות נזקי רכושרכביוצרת  מיניה וביה אחריות כלפי הצד השניוכבר עמדנו לעיל על ההבחנה בין שתי הדוקטרינות.לכן,יש להישמר מ"ניוד פלוגתא אוטומטי"של אשם תורם להליך מקביל או מאוחר בו נבחן אשם יוצראחריותוכל מקרה ייבחן על פי נסיבותיו".

פסק הדין סיכם כי לא ניתן לקבוע כלל גורף לפיו אשם תורם בתביעות נזקי רכוש-רכב הוא בהכרח גם אשם יוצר אחריות. אמנם,ניתן להבין את הטענה כי התנהגות רשלנית של נהג מהווה סיכון תעבורתי לזולתו, כך שאם ראובן חטא באשם תורם בשיעור של 30%, הוא גם יצר אחריות באותו שיעור.אלא שהדברים אינם כה פשוטים, נוכח מגוון המצבים והאפשרויות.

השופט עמית הסביר את הכרעתו, בין היתר, בכך שהתוצאה של המרת אשם תורם לאשם יוצר-אחריות עלולה להיות קשה ובלתי צודקת במקרים מסוימים. כך,למשל,כאשר קיים פער של ממש בשווי של הרכבים המעורבים בתאונה.

בסופו של דבר התייחס השופט עמית גם לעניין היעילות הדיונית והצורך במניעת התדיינות כפולה בגין אותה תאונה בבתי המשפט.השופט עמית ציין כי המסקנה המתבקשת מפסק הדין היא, שעל בית המשפט אשר דן בתביעה הראשונה המתייחסת לתאונה, להיות ער לכך שמתנהל או עשוי להתנהל הליך נוסף בגין אותה תאונה וכי פסק דינו יחייב בתיק השני. לכן,כאשר בית המשפט נותן את פסק דינו בהתדיינות הראשונה עליו להיות "מחודד"לגבי המינוח בו הוא משתמש.כך,על בית המשפט להשתמש במינוח "אשם תורם" ולהבהיר במפורש כי ככזה, אין מדובר באשם המקים עילת תביעה עצמאית לטובת הצד שכנגד. לעומת זאת, השימוש במונח "חלוקת אחריות" בין שני בעלי הרכב, משתמע כהטלת אחריות הדדית יוצרת אחריות,ולכן יש להשתמש במונח זה כאשר זו אכן הכוונה.

[סוקרת הפסיקה, עו"ד אורית ברגיל פרץ, מתמחה בתחום נזיקין במשרדנו.]


האם קיימת חבות היטל השבחה בגין מתן היתר לשימוש חורג מהיתר

[בר"ם2283/18 הוועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב נ'נכסי יד חרוצים ואח'] (פורסם בנבו, ניתן ביום 1 בינואר, 2019)]

האם קיימת חבות היטל השבחה בגין מתן היתר לשימוש חורג מהיתרכשלמסקנת הדברים קובע בית המשפט העליון כי לא ניתן לגבות היטל השבחה בגין שימוש חורג מהיתרוזאת להבדיל משימוש חורג מתכניתאשר מחויב בהיטל השבחה.

ראשיתו של ההליך, בבקשות שימוש חורג מהיתר אותה הגישו תשעה בעלי נכסים שונים בתל אביבלוועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב ("הועדה המקומית").

בעקבות אישור הבקשות לשימוש חורג מהיתר,חייבה הוועדה המקומית את בעלי הנכסים בהיטל השבחה, וזאת כפועל יוצא מההיתר לשימוש חורג אותו קיבלו.

בעלי הנכסים אשר כפרו בחיוב בהיטל השבחה,הגישו עררים לוועדת הערר לתכנון ובניה לפיצויים והיטל השבחה במחוז תל אביב ("ועדת הערר")בטענם כי היתר לשימוש חורג מהיתר אין לראותו כאירוע מס (מימוש), כקבוע בתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה– 1965 ("החוק").

מנגד טענה הועדה המקומית,כי אין כל מקום להבחין ולהבדיל בין שימוש חורג מתכנית לבין שימוש חורג מהיתר,ובשניהם יש לחייב בהיטל השבחהכשאת טענתה היא סומכת על כך שבנוסח החוק נכתב"שימוש חורג" בלבדכשאין כל אבחנה בין שימוש חורג מתכנית לשימוש חורג מהיתר, ולפיכך מדובר בהשבחה ב"דרך אחרת", בשל יצירת זמינות השימוש במקרקעיןאשר מחויבת בהיטל השבחה על פי דין.

ועדת הערר דנה בעררים וקבעה כי למעשה עסקינן במחלוקת פרשנית ולפיכך מעבר לבחינת הוראות החוק יש לבחון גם את תכליתו של החיוב בהיטל השבחה, ולאחר סקירה מעמיקה של הגישות השונות בפסיקה לעניין החיוב, קבעה ועדת הערר כי היא מקבלת את הערריםשכן אין מקום להטיל חיוב בהיטל השבחה בבקשה להיתר שכן השימוש החורג המבוקש למעשה כבר הותר בתכנית התקפה והוא לא משנה את המצב הסטטוטורי התכנוניולא קמה חבות בהיטל.

כנגד החלטת ועדת הערר, הגישה ועדה המקומית עתירה לבית המשפט המחוזי (עמ"נ42234-04-16ועדה מקומית לתכנון ובניה תל אביב נ'נכסי יד חרוצים 11בע"מ(נבו)), כשלאחר דיון דחה בית המשפט את העתירה והשאיר על כנה את החלטת ועדת הערר הקובעת כי אין מקום לחייב היטל השבחה בשימוש חורג מהיתר,תוך שבית המשפט מסייג וקובע כי ייתכנו מקרים חריגם שבהם יידרשו פעולות תכנון ופיתוח ייחודיות המצדיקות הטלת חיוב בהיטל השבחהאולם יש לבחון זאת באופן ספציפי למקרים אלו.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגיש הועדה המקומית בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון בטענה כי פרשנות החוק מחייבת כי יש להטיל חיוב גם בהיתר לשימוש חורג היתרבית המשפט העליון קיבלת את בקשת רשות הערעור,ואף ביקש את התייחסות של היועץ המשפטי לממשלהלאור השאלה העקרונית והמהותית העומדת לפתחו.

לאחר דיון ובהמלצת בית המשפט העליון,חזרה בה הועדה המקומית מהערעור,אולם לאור חשיבות הנושא התייחס בית המשפט העליון לגופה של הסוגיה ונתן את פסק דינו אשר כאמור אימץ את החלטות הערכאות הקודמות אשר קבעו כי על פי רוב לא ניתן לחייב בהיטל השבחה בבקשה לשימוש חורג מהיתרוזאת במובחן מהיתר לשימוש חורג מתכנית אשר מחויב בהיטל השבחה.

במסגרת פסק הדין מנתח בית המשפט העליון את הרציונל העומד בבסיסו של היטל ההשבחהאשר הוא"צדק חלוקתי", קריחלוקת העושר של הנהנה מפעולת התכנון שביצעה הרשות עם הקהילה בה הוא יושבאשר מחייבת

אשר על כן, קובע בית המשפט העליון כי ההצדקה לחיוב בהיטל השבחה קמה רק כתוצאה מפעולה תכנונית המשנה את המצב הקודם, ולפיכך בקשת היתר לשימוש חורג מהיתר הינה אקט רישויי ולא תכנוני שכן לא השתנה מאומה במערך הזכויות במקרקעין,ולפיכך לא מתקיימת ההצדקה להיטל השבחה.

הערהאופייה של המחלוקת וההכרעה היא ביחס לשאלה האם ההיתר לשימוש חורג הינו אירוע מסאקט משביח, כשנפסק כאמור כי הוא אינו כזהאולם יודגש, כי ברי שמתן היתר לשימוש חורג מהיתר יש בו כדי להוות "מימוש זכויות", המקימות חיוב תשלום ביחס לאירוע מס קודם.

[סוקר הפסיקה: עו"ד ישראל אלתרמשרד לפידות עורכי דיןהמתמחה בתחום התכנון והבניה.]


האם מחיר בלתי ריאלי בהצעה יביא לפסילתה המיידית?

בשאלה שבכותרת, דן בית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט לערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בבאר שבע, בעעמ 10073/17 מטיילי ירון בר בע"מ נ' מועצה אזורית יואב [פורסם בנבו].

המועצה אזורית יואב ("המועצה"), פרסמה מכרז פומבי 12/2017 למתן שירותי הסעות תלמידים ועובדי הוראה למוסדות החינוך הרגיל והמיוחד ולהסעות אקראיות ומיוחדות בשנת הלימודים תשע"ח("המכרז"). במסגרת המכרז ניתן היה להגיש הצעה לביצוע מסלולי הסעות שונים, וכן לאשכולי הסעות הכוללים בתוכם מספר מסלולים כמקשה אחת. המציעים בחרו לאיזה מסלולים ואשכולות ברצונם להגיש הצעה במסגרת המכרז, כאשר התחרות התקיימה ביחס לכל מסלול או אשכול בנפרד. בכל מסלול נדרשו המציעים להציע מחיר עבור כלל החלופות של רכבי ההסעות (אוטובוס, מיניבוס, טרנזיט ומונית).

הזוכה, חברת השקמים היא החברה אשר העניקה את שרותי ההסעות, בשנים שחלפו, למועצה, הגישה 908 הצעות מחיר, ואולם ב-31 הצעות מחיר ציינה ביחס לחלופה של נסיעה במונית כי המחיר שיידרש על ידה עומד על 1 ש"ח. הסברה של הזוכה לתמחור בלתי ריאלי בעליל זה הוא שמדובר בקווים בהם מספר עצירות רב (5 ומעלה) ונוסעים רבים, כך שהסיכוי כי יבוצעו באמצעות מונית הוא קלוש, ועל כן הייתה נכונה להסתכן, ולהתחייב כי ככל שיידרש לבצע את קווים אלו באמצעות מונית, תיטול את העלות על עצמה.

המערערת טענה בפני בית המשפט כי התנהלות זו של הזוכה פסולה משני היבטים: ראשית, הדבר מהווה לשיטתה תכססנות אסורה; שנית, מדובר בשימוש במידע פנים, דהיינו ניצול מידע אליו נחשפה רק הזוכה בשל העובדה שהיא זו שהפעילה את ההסעות במועצה עובר לפרסום המכרז.

בית המשפט העליון קבע (בפסק דינו של כבוד השופט גרוסקופף, לו נתנו הסכמתם כבוד המשנה לנשיאה השופט מלצר, וכבוד השופט קרא)כי תמחור בלתי ריאלי במכרז הינו מעורר תהיות ואולם אין לקבוע באופן גורף כי דין הצעה שכזו להיפסל עקב כך, ויש לבחון את הנסיבות של המקרה.

במקרה דנן, קבע בית המשפט העליון, כי התמחור הבלתי ריאלי הינו רק בחלק מצומצם מאוד מההצעה; לא ניתן להוכיח כי הזוכה עשתה שימוש במידע פנים; וממילא הצעת מחיר זו הינה התחייבות בלתי חוזרת מצד הזוכה לבצע את ההסעות במחיר שננקב; בנוסף, הצעת המחיר של הזוכה גם ללא התמחור הבלתי ריאלי הייתה טובה משמעותית מיתר ההצעות.

משכך, ובעקבות דחיית יתר טענות המערערת דחה בית המשפט העליון את הערעור והותיר את החלטת בית משפט קמא על כנה כך שזכיית הזוכה על פי הצעת המחיר מטעמה נותרה בעינה.

[הסוקר, עו"ד רועי הלר ממשרד לפידות עורכי דין, המתמחה בתחומי התכנון והבניה ודיני המכרזים.]


האם אירוע פלילי אשר פקד את המערער בדרך לעבודה הינו בגדר "פגיעה בעבודה"

– מבלי לפגוע בזכויות –

בית הדין הארצי לעבודה נדרש לשאלה האם אירוע פלילי אשר פקד אתהמערער בדרך לעבודה הינו בגדר "פגיעה בעבודה"או שמא מהווה הוא חלק "מסיכוני הדרך".

המערער עבד בתפקיד ניהולי בחברת הסעות מאיה טורס, אשר סיפקה שירותי הסעות לגורמים שונים.
בתאריך 9.10.2011 אירע פיצוץ ברכבו של המערער בעת שהמערער נסע ברכבו, ויחד עמו נסע גם בנו הצעיר, אותו הסיע לקניון.לאחר שבנו של המערער ירד מהרכב,אירע הפיצוץ ברכבו של המערער.כתוצאה מהפיצוץ נחבל המערער במקומות שונים בגופו ונותרה לו נכות לצמיתות.
טענות המערער ; 

טעה בית הדין האזורי בקביעתו, עת המערער נסע ברכבו לפגישת עבודה, המערער היה בדרכו לעבודה, שכן הפרשנות הראויה והנכונה היא שבעת הנסיעה,המערער היה כבר במהלך יום העבודה, שהחל בשיחת הטלפון בין המערער לבין הממונה עליו. המערער סומך טענותיו על בג"צ סילאווי, אשר ביטל את ההלכה שנפסקה בעניין יואב סיני, וטען כי נוכח ההלכה החדשה שנפסקה בבג"צ סילאווי יש להכיר באירוע כפגיעה בעבודה.

משנקבע שהמערער היה בדרכו לעבודה, והמוסד לא עמד בנטל להוכיח כי הטמנתו של מטען החבלה ברכבו של המערער כוונה דווקא אליו,עניינו הוא בגדר "טעות בזיהוי", ועל כן על פי ההלכה שנפסקה בבג"צ סילאווי יש להכיר בפיצוץ ברכבו כפגיעה בעבודה.

בדיון ההוכחות זנח המוסד לביטוח לאומי את הטענה כי הפיצוץ אירע על רקע אישי; ולאחר המצאתו של תיק המשטרה לא נמצא בו כל ממצא שעשוי לשפוך אור על הרקע להתרחשותו של הפיצוץ, משכך בהתאם לפסיקה בעניין עבדאללה עודה, על המוסד מוטל הנטל להוכיח שהפגיעה הייתה מכוונת דווקא כלפי המבוטח ולא אחר.לפיכך, בנסיבות שבהן לא הובאה כל ראייה כי הפגיעה נעשתה על רקע אישי, ולכן אין לשלול כי מדובר בטעות בזיהוי, ועל כן יש להכיר באירוע כפגיעה בעבודה;

טענות המוסד לביטוח לאומי;

אין בשינוי ההלכה בבג"צ סילאווי כדי להביא לקבלת הערעור, כיוון ששינוי הלכה פועל פרוספקטיבית ממועד שינוי ההלכה ולא רטרואקטיבית; עניינו של המערער שונה מהעניין שנדון בפרשת סילאווי בעניין סילאווי לא הייתה מחלוקת כי המטען לא הוצמד לרכבו של המבוטח בשל סכסוך אישי שלו, ואף הייתה הערכה מי היה הקורבן המיועד. זאת,בשונה מנסיבות המקרה הנדון שבהן לטענת המוסד, המטען הוצמד לרכבו של המערער על רקע אישי,וגם כאשר עלתה (לבסוף) טענת המערער לטעות בזיהוי לא הצביע המערער על כל קורבן מיועד.

בית הדין האזורי לא דן כלל בשאלה העובדתית האם המטען כוון למערער עצמו או הושם ברכבו של המערער בשל"טעות בזיהוי"; אמירתו של בית הדין "מטען חבלה שהתפוצץ ברכבו של התובע, גם אם לא כוון לתובע, אינו חלק מסיכוני הדרך" אינה הכרעה פוזיטיבית כי המטען לא כוון למערער;באשר לשאלה אם הייתה טעות בזיהוי הרי זו שאלה עובדתית ולא שאלה משפטית. נכון למועד מתן פסק הדין לא היה צורך בהכרעה עובדתית בשאלה זו, נוכח פסקי הדין בעניין יואב סיני ובעניין סילאווי,ועל כן ברור כי העדר הכרעה עובדתית אינו בגדר טעות משפטית; החסר בתשתית העובדתית מהווה נימוק נוסף לאי החלת הפסיקה בבג"צ סילאווי רטרואקטיבית.

בעניין טענת "הטעות בזיהוי" טען המוסד כי הטענה בדבר "טעות בזיהוי"הועלתה בשלב מאוחר לאור בג"צ סילאווי ולא נטענה בתביעה לתשלום דמי פגיעה או בכתב התביעה, ואין לאפשר להעלותה בשלב הערעור כתוצאה משינוי ההלכה; כפי שנפסק בבג"צ סילאווי הגדרת "סיכוני דרך" אינה כוללת פגיעה שכוונה למבוטח במכוון, באופן אישי, בתור מי שהינו,אלא היות ועבר במקום באותה שעה, גם במקרים בהם לא נמצא התוקף והתיק המשטרתי נסגר בשל העדר ראיות,והיא מוגבלת למקרה שבו יש אינדיקציה שהמבוטח נפגע בשל טעות בזיהוי;כמו כן הובהר בבג"צ סילאווי כי מדובר במקרים נדירים,ואילו המקרים שבהם האירוע הפלילי לא מפוענח אינם מקרים נדירים,וברי כי בג"צ סילאווי לא התכוון כי כל מקרה שבו חסרה ההכרעה הפלילית יוכר המקרה כפגיעה בעבודה; הנטל להראות כי תאונה התרחשה בשל "סיכוני הדרך"הוא על הטוען לכך, שכן החזקה הקבועה בדין חלה רק על פגיעה שאירעה תוך כדי עבודה; על כן,אין מקום להקיש לענייננו מפסקי דין שבהם נדונה פגיעה שהתרחשה תוך כדי העבודה; המערער, שעליו נטל ההוכחה, לא הצביע על אינדיקציה כלשהי לכך שהיה מדובר בטעות בזיהוי; כך, הפעלת מבחן "האלמלא"מביאה לדחיית התביעה, שכן אין זה נכון שאלמלא היה המערער בדרכו לפגישה לא היה נפגע, נוכח העובדה שהמטען הוצמד לרכב האישי והופעל על ידי העבריינים במועד מסוים בו צפו על הרכב, לאחר שווידאו כי ילדו של המערער ירד ממנו. אותו מטען היה מופעל גם אם המערער לא היה בדרכו לעבודה.

עוד טען המוסד כי הכרה בנפגעי פעולות פליליות כנפגעי עבודה במקרים שבהם נפגעו עת במקרה היו בדרכם לעבודה תרחיק את פתרון הבעייה הכוללת של נפגעי עבירה, ותביא לאפליה לא מוצדקת של נפגעי עבירה שונים, אך מהטעם שחלקם היו בדרכם לעבודה וחלקם לא,אף כאשר העבירה בה נפגעו זהה,ובעיקר במקרים כגון אלו,בהם לא מתקיים מבחן האלמלא,דהיינו העבירה הפלילית הייתה פוגעת בנפגע גם אלמלא היה בדרכו לעבודה.

הכרעת בית הדין הארצי;

ברמה העובדתית דחה בית הדין את הטענה כי המערער היה במהלך עבודה בעת שאירע הפיצוץ משלא בא זכרה בבית הדין האזורי לעבודה.

בעניין נטל ההוכחה קבע בית הדין כי, היות ונקבע כי המערער היה בדרך לעבודה הרי שלא חלה החזקה שלפיה האירוע הוא בגדר פגיעה בעבודה,אלא על המערער מוטל הנטל להוכיח כי הפיצוץ ברכבו לא התרחש על רקע אישי אלא הוא בגדר "סיכוני הדרך".אשר למידת ההוכחה– כאמור,יש להחיל את האמור בעניין פלוני, כלומר, עלינו לבחון אם על סמך מאזן הסתברויות, סביר יותר שהאירוע בו נפגע המערער היה אירוע שלא על רקע אישי, אלא המערער נפגע בשל העובדה שהיה במקום האירוע בדרכו לעבודה באופן אקראי או בהתאם לבג"צ סילאווי– בשל טעות בזיהוי.

המערער לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו, בית הדין קבע כי המערער לא הרים את הנטל המוטל עליו, ועל סמך מאזן ההסתברויות סביר יותר שהפיצוץ היה על רקע אישי ולא בגדר "סיכוני הדרך",לרבות טעות בזיהוי.

מסקנה זו מתבקשת לנוכח דוח המשטרה, המערער נהג ברכבו עת בנו הצעיר נסע עמו; בסמוך לקניון עצר את הרכב ובנו ירד מהרכב,ולאחר שהתחיל בנסיעה אירע הפיצוץ ברכב. לאור נסיבות אלה, שבהן המטען הוצמד לרכבו של המערער, סביר יותר כי המערער לא נפגע באירוע בשל כך שבאופן אקראי נקלע למקום שבו התרחש הפיצוץ,שכן מדובר באירוע שתוכנן מראש על ידי המפגעים, אשר הצמידו את המטען לרכבו של המערער.

המערער לא הצביע על אינדיקציה ל"טעות בזיהוי", וטענתו היא כי אינו יודע מי ניסה לפגוע בו ומאיזה סיבה,וגם מתיק החקירה במשטרה לא עלה דבר. בית הדין דחה את טענתו של המערער כי יש לקבוע שגם בעניינו מדובר"בטעות בזיהוי",ועל כן בהתאם להלכת בג"צ סילוואייש להכיר באירוע הפיצוץ כפגיעה בעבודה. לדעת בית הדין, אין די בכך שהמערער ו/או המשטרה אינם יכולים להצביע על זהות האחראים לפיצוץ ברכבו של המערער כדי לקבל את הטענה שמדובר ב"טעות בזיהוי", ונדרש כי מחומר הראיות תעלה אינדיקציה או לכל הפחות ראשית ראייה לכך שמדובר ב"טעות בזיהוי"והמטען לא כוון למערער.

בית הדין קובע כי פרשת סילאווי, התייחסה לנסיבות המקרה הקונקרטיות,שהובאו בפניה, שבהן הייתה אינדיקציה לכך שחלה טעות בזיהוי, עקב הדמיון בין רכבו של המבוטח לבין רכבו של האדם אליו כוון הפיצוץ. ובהקשר זה, יש לדחות את טענתו של המערער כי בית הדין האזורי קבע כי המטען לא כוון אליו.

בסיכומו של דבר, בית הדין דחה את הערעור תוך שהוא קובע כי האירוע הפלילי איננו בגדר פגיעה בעבודה

[סוקר הפסיקה, עו"ד יוסי אמסלם ממשרדנו המתמחה בתחום הנזיקין]

טופס יצירת קשר