רנה לפידות | גליון ינואר 2016
15538
rtl,post-template-default,single,single-post,postid-15538,single-format-standard,ajax_fade,page_not_loaded,,wpb-js-composer js-comp-ver-4.2.3,vc_responsive

גליון ינואר 2016

31 דצמ גליון ינואר 2016

 

האם ניתן להעסיק עובד ברשות מקומית ללא אישור החשב המלווה ברשות המקומית 

האם עובד ברשות מקומית אשר התקבל לעבודה ע"י ראש המועצה ועבד במועצה במשך שנתיים וחצי כעוזרו האישי של ראש המועצה זכאי לתשלום שכרו שעה שהחשב המלווה לא אישר את העסקתו וכבר במהלך החודש הראשון להעסקתו הבהיר החשב המלווה לעובד שהעסקתו לא תאושר על ידו? 

סעיף 142ג(א)(6) לפקודת העיריות, החל גם על מועצות מקומיות מכוח סעיף 34א לפקודת המועצות המקומיות א', קובע כי, אדם לא ימונה לעובד עירייה ללא אישור החשב המלווה את העסקתו ותנאי העסקתו מראש ובכתב, ומינוי של אדם ללא אישור כאמור – בטל. על כך מוסיף סעיף 193 לצו המועצות המקומיות א' אשר קובע כי, התחייבות כספית של מועצה מקומית לא תחייב אלא אם חתמו עליה ראש המועצה והגזבר. 

יחד עם זאת, עובד יהיה זכאי לשכר ראוי בשל תקופת העסקתו גם ללא אישור החשב, אלא אם הוכח כי ידע שהעסקתו טעונה אישור של החשב המלווה. זו השאלה המרכזית אשר נדונה במסגרת ס"ע 44275-03-11 איהאב חנא נ' מועצה מקומית ראמה. במסגרת פסק דין אשר ניתן ביום 14 למאי, 2015, נקבע כי מקום בו לא ניתן אישור של החשב המלווה ומשרד הפנים להעסקת העובד כעוזר/יועץ לראש המועצה, שעה שעל כתב מינויו של העובד חתום רק ראש המועצה דאז, ללא חתימת הגזבר – מינויו כיועץ לראש המועצה המקומית – בטל.  

בדיון בפני בית הדין הוכח כי, העובד מונה לתפקיד שלא עפ"י צו המועצות המקומיות (נוהל קבלת עובדים לעבודה) תשל"ז – 1977 ומונה על ידי ראש המועצה בלבד. עוד הוכח כי הועבד ידע שהעסקתו טעונה אישור החשב המלווה והדבר הובא לידיעתו בשתי הזדמנויות שונות על די החשב המלווה עצמו. כך למשל, בחודש הראשון להעסקתו, לאחר שהעובד לא קיבל שכר, פנה לחשב המלווה בבקשה לתשלום שכרו, אולם החשב המלווה עצמו הבהיר לעובד כי לא ניתן ולא יינתן אישור להעסקתו ועל כן לא ישולם לו שכר. חרף זאת, התובע המשיך בעבודתו והתפטר רק לאחר שנתיים וחצי בטענה שלא קיבל את שכרו.   

בית הדין כאמור דחה את התביעה במלואה וקבע כי הואיל והעסקתו של העובד לא אושרה על ידי החשב המלווה ומשרד הפנים, כאשר העובד היה מודע לכך; העובד אינו זכאי לתשלום שכר עבודה חרף עבודתו בפועל במועצה במשך התקופה. בנוסף לכך, נקבע כי על כתב מינויו חסרה חתימת גזבר המועצה ועל כן אינו מחייב את המועצה בתשלום שכר עבודה ועל כן דין התביעה כולה כנגד המועצה להידחות.

פסק הדין דנן, הינו מהותי בכל הנוגע להעסקת עובדים ברשות המקומית הן מבחינת הרשות כמעסיקה והן מבחינת מועמדים אשר מבקשים לעבוד ברשות מקומית. חשיבות יתר ניתנה לסוגיית תום הלב של העובד שכן בית הדין דחה את תביעתו של התובע חרף עבודתו בפועל וקבע כי העובד נהג בחוסר תום לב שעה שידע שהחשב המלווה לא יאשר את העסקתו אולם המשיך לעבוד ללא האישורים הנדרשים לקבלת עובדים לרשות מקומית. 

כותב המאמר, הנו עו"ד יובל רום ממשרד לפידות עורכי דין המתמחה בתחום השלטון המקומי 


האם החלקה של אדם על מדרכה רטובה ממים וסבון, שנוקזו מחנות הגובלת במדרכה, וגרימת נזק כתוצאה מההחלקה, מצביעים על רשלנות מצד העירייה שבתחומה ובשליטתה מצויה המדרכה ? שאלה זו עומדת במוקד פסק דין שבנדון. 

ת"א (חי') 14763-10-13 מרגריטה מוצ'ניק נ' עיריית חיפה. בפני כב' השופט אורי גולדקורן. ניתן ביום 7 ליולי, 2015

התובעת הגישה נגד עיריית חיפה ("העירייה") תביעה לפיצוי בגין נזק גוף שנגרם לה כתוצאה מנפילה במדרכה שהתרחשה ביום 13.6.2012. בכתב התביעה צוין כי במועד התאונה, בעת שהתובעת צעדה לאיטה ברחוב הנביאים בחיפה, בסמוך לקולנוע "ארמון", בסביבות השעה 10:00, היא נפלה ונפגעה בברכה הימנית אגב החלקה במקום בו נקוו מים וסבון. 

העירייה נתבעה לפצותה על נזקיה, בגין עוולת הרשלנות, מהטעמים הבאים:

  • העירייה הינה המחזיקה והבעלים של המקרקעין בהם נפלה התובעת;
  • העירייה אמונה על הפיקוח והשליטה בנעשה בחצריה ועל הבטחת שלומם של המצויים בהם;
  • העירייה התרשלה באי דאגה לתובעת ולשלומה ואי מניעת המפגעים בחצריה;
  • העירייה באופן מודע התירה את היקוות המים ולא ספגה אותם לשם ייבוש;
  • העירייה לא הדריכה את העושים שימוש במקום;
  • העירייה לא הזהירה את התובעת מהסכנה הצפויה לה.

העירייה הכחישה את אחריותה לנזקי הגוף שנגרמו לתובעת כתוצאה מנפילתה (שהוכחשה), והודגש כי אין באפשרות העירייה למנוע, באמצעים סבירים, בכל מקום ומקום ברחבי העיר, בכל רגע נתון, היקוות של מים וסבון. נטען עוד כי העירייה פעלה באופן סביר במסגרת מגבלותיה התקציביות, וכי האחריות רובצת לפתחם של מי ששפכו מים וסבון.

בית המשפט במקרה שבפנינו קבע כי לא הוכח כי מדובר בהצפה של הרחוב שנמשכה לאורך זמן והפכה למציאות כמעט קבועה, ואין המדובר בהצפה ואף לא במדרכה שבה קיים בור או מפגע בולט אלא מדובר במדרכה רטובה, ולא בהיקוות מים בגובה, במאגר מים או בשלולית.

בית המשפט סבור כי קביעה כי עירייה התרשלה באי מניעת ניקוז של מים מהולים בסבון לשפת המדרכה שליד החנויות ברחוב הנביאים במועד בו נפלה התובעת, פירושה – קביעה שהעירייה לא נקטה בכל האמצעים הדרושים ולא הקצתה את כל המשאבים הנחוצים לשם מניעת תופעה זו בכל אחת ממאות או אלפי החנויות ברחבי העיר בכל שעה משעות היממה, ועל כן נקבע כי לא ניתן לקבוע זאת, ולא ניתן לבסס ממצא על התרשלות בעלמא בהיעדר כל טיעון מצד התובעת על מהות ההתרשלות המיוחסת לעירייה.  בהתחשב במהותו של המפגע – מדרכה רטובה (שאינה שלולית או מקווה מים), אין לראות באי מניעתו על-ידי העירייה כהתרשלות מצידה.  

בנסיבות המקרה שבפנינו, הובהר כי אין לדרוש מעירייה לחלוש על כל החנויות בכל רחובות העיר בכל שעה משעות היממה ולהקפיד כי לא ירטיבו את המדרכות הגובלות בחזיתותיהן. הטלת חובת זהירות כזו תחייב הקצאת משאבים כספיים בהיקף עצום, ועלולה לבוא על חשבון טיפול העירייה במניעת מפגעים ממשיים. בעוד שבמקרים של הצפת מי ביוב או בור במדרכה או בכביש אין בנמצא מזיק במעגל הראשוני, זולתי העירייה כמי שאחראית להסרת  המפגע, הרי כשמדובר בגרימת סכנת החלקה במדרכה הסמוכה לחנות ברחובה של עיר כתוצאה מניקוז מים מהחנות – המזיק הישיר נמצא בהישג יד. הטלת חובת זהירות קונקרטית על העירייה במקרה כזה עשויה להתברר כהטלת אחריות מוחלטת, בניגוד לעקרונות היסוד של דיני הנזיקין בשיטתנו המשפטית. המסקנה, איפוא, הינה כי בענייננו לא מוטלת על העירייה חובת זהירות קונקרטית.

נציין, כי הפרקטיקה בתחום דיני הנזיקין בכלל ודיני הנזיקין של רשויות המקומיות, אחד התחומים בהם עוסק משרדנו, הינה מורכבת ודינאמית ועל כן רצוי להיוועץ במומחה בתחום, בכל עניין משפטי, לרבות הגשת תביעה או התגוננות מפניה.

 סוקר הפסיקה הנו עו"ד יובל רום ממשרד לפידות עורכי דין, המתמחה  בין היתר בתחום הנזיקין .

 


אין להחיל את מגבלות ההוראות הקבועות בתקנות התו"ב באופן דומה

כשמדובר בתוספת יחידות מלונאיות

[ערר (חי') 485/14 יעקב אודיז נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה חיפה, 8.10.2015]

הכלל הקבוע הוא כי בניה צריך שתיעשה בהתאם להוראות התכניות החלות, עם זאת במקרים בהם התכנון החל אינו הולם עוד את המגמות התכנוניות שהתהוו במהלך השנים עד להגשת הבקשה להיתר, נקבעו בפסיקה מבחנים למתן הקלה מהוראות התכנית, והם- "הצדקה תכנונית"; האם אין בסטייה המבוקשת משום "סטייה ניכרת" כהגדרתה בתקנות;

השפעת הסטייה המבוקשת על הסביבה; היקף ועצימות ההקלה; ומועד התכנון המאושר.

באותו עניין, הגישו בעלי המקרקעין ערעור על החלטת הועדה המקומית, לאחר שזו אישרה בתנאים בקשה לבניית מלון מעל מבנה קיים המיועד לשימור.

בין היתר, קבעה ועדת ערר מחוז חיפה כי תקנה 2(9) לתקנות סטייה ניכרת הקובעת כי תוספת של עד 20% ביחידות דיור, אינה מהווה סטייה ניכרת- אינה חלה על יחידות מלונאיות ואין בתקנות התייחסות דומה, אם בכלל ליחידות מלונאיות.

במקרה כזה, מאחר והשימוש ביחידות הוא ארעי, אין באישור התוספת השפעה על הצורך בשטחים ציבוריים ומוסדות ציבור, או על התשתיות במגרש ובסביבה. עוד, קבעה ועדת הערר כי על אף שלכאורה מדובר בתכנית חדשה יחסית (אושרה לפני כ- 8 שנים), לאור התמורות בשוק הנדל"ן ובענף התיירות, נראה שמדובר בתכנון ארכאי.

נציין, כי הפרקטיקה בתחום התכנון והבניה, אחד התחומים בהם עוסק משרדנו,

הינה מורכבת ודינאמית ועל כן רצוי להיוועץ במומחה בתחום, בכל עניין משפטי, לרבות הגשת תביעה או התגוננות מפניה.


ביטול פסק בוררות על יסוד הפרת חובת הגילוי של צד להליך

[רע"א 4839/15 דניאל מושקוביץ ואח' נ' מנורה מבטחים ביטוח בע"מ]

[ניתן ביום 1 דצמבר, 2015]

המבקשים ניהלו יחסי עבודה עם המשיבה בין השנים 2002-2006. בסופה של תקופה, התגלעו מחלוקות בין הצדדים אשר בסופו של יום הובילו את הצדדים להליך בוררות. בסיומו של הליך הבוררות, הכריע הבורר כי על המבקשים לשלם למשיבה סך של 3.5 מיליון ₪ וכי על המשיבה לשלם למבקשים סך של 10.7 מיליון ₪.

בית המשפט המחוזי הפ"ב 21710-11-14, הפ"ב 43470-10-14

המשיבה הגישה לבית המשפט המחוזי בקשה לבטל פסק בוררות שניתן במסגרת הליך בוררות שניהלו הצדדים, וזאת בטענה כי המבקשים הפרו את חובת הגילוי החלה עליהם כאשר לא גילו לה על קשרים ו/או יחסים בינם לבין הבורר אשר מונה בתיק.

בית המשפט המחוזי אשר דן בתיק, ניתח את העובדות אשר הוצגו בפניו וקבע כי בין המבקשים (אם בעצמם ואם באמצעות אביה של המבקשת 2) לבורר התקיימו קשרים ו/או מערכות יחסים, כאלה ואחרות.

בפסק הדין נקבע כי העובדות אשר תוארו בהליך ובפסק הדין, מצטברות ומקימות חובת גילוי. בית המשפט המחוזי קבע כי המבקשים היו מודעים לבעייתיות שנוצרה עקב הקשרים עם הבורר ובחרו שלא להציפן ולגלות המידע למשיבה. המבקשים הפרו ביודען את חובת הגילוי, באופן אשר מחייב את ביטולו של פסק הבוררות.

בית המשפט הדגיש בפסק הדין כי "הצדדים להליך הבוררות כפופים לעקרון תום-הלב, וכי חובת הגילוי נגזרת מעקרון זה. בית המשפט קיבל את טענת המשיבה ולפיה לו היתה מודעת לקשרים שבין המבקשים לבורר, היא לא היתה נותנת את הסכמתה למינויו.

בנוסף קבע בית המשפט המחוזי כי "העמידה הבלתי מתפשרת על מילוי חובת הגילוי במקרה הנדון הכרחית גם לשם שמירת אמון הציבור במוסד הבוררות.

הערעור לבית המשפט העליון

המבקשים הגישו בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון במסגרתו כבלו על כלל קביעותיו של בית המשפט המחוזי בפסק הדין. המבקשים טענו כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר ביטל את פסק הבוררות בשל הפרתה של חובת הגילוי על ידם, כאשר לשיטתם לא הוכח חשש למשוא פנים מצד הבורר.

המשיבה מובן טענה כי אין להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, מקום בו המבקשים הסתירו ממנה מידע מהותי וקריטי.

בית המשפט העליון קיבל ואישר למעשה את פסק הדין שנתן בית המשפט המחוזי וקבע כי חובת הגילוי אשר חלה על הצדדים להליך בוררות היא רחבה, ומטילה על הצדדים חובת גילוי אקטיבית, כלומר, על צד המחזיק בידיו מידע אשר עשוי להיות חיוני לצד שכנגד לצורך מתן הסכמתו להליך, לגלותו מיוזמתו לצד שכנגד.

עוד נקבע כי "המקור להטלת חובת הגילוי על הצדדים לבוררות הוא עקרון תום-הלב. הצדדים להליך הבוררות מצופים לפעול לפי "כללי משחק הוגנים", והלגיטימיות של ההליך ותוקפו נגזרים במידה רבה מעמידה בכללים אלו. כאשר מופרת חובת הגילוי, עלולה להתערער המסגרת ההסכמית שעל גביה מושתת הליך הבוררות כולו." 

אי גילוי עובדה אשר יכול והיה בגילוי כדי להשפיע על הסכמת הצד שכנגד להיקשר בהליך בוררות, תהווה פגם בהסכמה החופשית של הצדדים להליך, ויש בה כדי להביא לביטול ההסכמה והסכם הבוררות.

בית המשפט העליון קיבל את עמדת בית המשפט המחוזי ולפיה, לאחר שהבורר נתן את הכרעתו בהליך, הרי שביטול פסק הבוררות מכוח הפרת חובת הגילוי מתמזג עם עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(10) לחוק הבוררות, אשר קובעת כי ניתן לבטל פסק בוררות בעילה של פיה היה בית המשפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד. 

בית המשפט קיבל את טענת המבקשים לפיה יש להעלות את הטענה כי יש להעביר את הבורר מתפקידו בשל הפרת חובת הגילוי – טרם מתן פסק הבוררות ואולם, קבע כי במקרים חריגים, בהם העובדות המקימות את העילה להעברת הבורר מתפקידו התגלו רק לאחר מתן פסק הבוררות (ולא ניתן לטעון כי ניתן היה לגלות המידע קודם לכן באמצעות בדיקה סבירה), הרי שיש לאפשר לצד הנפגע להעלות את הטענה גם לאחר מתן פסק הבוררות.

עוד נאמר בפסק הדין כי" כשמדובר בהליכי בוררות נקודת המוצא היא מפגש רצונות אוטונומי ומלא בין הצדדים שבחרו לפנות להליך בוררות…. פגמים בהסכמה, בין היתר בשל הפרה קיצונית של חובת תום- הלב על ידי אחד הצדדים, יכולים להוביל לביטול פסק הבוררות, כשלעצמם."

בשורה התחתונה, בית המשפט העליון אישר את פסק הדין שנתן בית המשפט המחוזי, והותיר אותו על כנו.  בית המשפט קבע כי ניתן – במקרים נדירים ובמשורה – לבטל הליך בוררות גם לאחר מתן פסק בוררות בשל הפרת חובת גילוי, וזאת כאשר הפרת חובת תום הלב הינה חמורה ולא מאפשרת את הותרת פסק הבוררות על כנו.

במקרה כזה, יש להוכיח את הפרת חובת תום הלב וחובת הגילוי, וכן, להוכיח כי קיימת אפשרות כי לו היה הצד הנפגע מודע למידע שהוסתר ממנו, הוא לא היה מסכים להיכנס להליך הבוררות, או כי ההליך יתקיים בפני הבורר שנבחר. 

יש לציין כי מדובר בפסק דין תקדימי, כפי שעולה מדברי בית המשפט בפתח הכרעתו – "התקשיתי למצוא תקדים הדומה בנסיבותיו לעניינינו, שבו בוטל פסק בוררות מחמת הפרת חובת הגילוי של צד להליך, מטעם זה בלבד"

סוקרת הפסיקה, עו"ד רחל ינקוביץ-רועה, ממשרד לפידות עורכי דין, המתמחה בתחום האזרחי והמנהלי


האם ניתן לזמן עובד בכיר בעירייה לשימוע לפני פיטורים בתקופת ניצול ימי המחלה שנצברו לזכותו והאם ניתן לעשות כך בניגוד לחוות הדעת מפורשת של היועץ המשפטי של העירייה, כאשר ימי המחלה נועדו לשהות לצד אשתו בעקבות מחלתה. 

פה (נצ') 39928-09-15 ערן בר ברי נ' נתנאל טויטו ראש עיריית נצרת עלית ואח'. בפני כב' השופטת אורית יעקבס. ניתן ביום 11 לנובמבר, 201

המבקש שהה בחופשת מחלה בת כחודשיים, כדי לסעוד את בת זוגו החולה. במסגרת תקופה זו הוזמן המבקש לשימוע לפני פיטורים. 

המבקש הגיש בקשה לסעדים זמנים כנגד ראש עיריית נצרת עלית וכנגד עיריית נצרת עלית בבקשה להקפיא את הליך פיטוריו מהעירייה שכן זימונו לשימוע, בין השאר, מנוגד לסעיף 4א' לחוק דמי מחלה, תשל"ז – 1976 (להלן:"חוק דמי מחלה") שעניינו "פיטורים בתקופת הזכאות לדמי מחלה", שכן שעצם שליחת הזימון לשימוע, מהווה הפרה בוטה של הוראות המחוקק ושל אחת הזכויות הסוציאליות המרכזיות בדיני העבודה, היא הזכות לימי מחלה.

בנוסף טוען המבקש כי עפ"י חוות דעתה של היועצת המשפטית של העירייה לא ניתן לזמן את המבקש לשימוע עד למיצוי מכסת ימי המחלה שעומדים לו. 

בית הדין דחה את הבקשה וקבע כי המשיבים יהיו רשאים להזמין את המבקש לשימוע.

בית הדין קבע בין היתר כי סעיף 4א' לחוק דמי מחלה, מטרתו לדאוג לעובד המצוי במחלה ולספק לו הגנה מפני פיטוריו בתקופה זו, הינו מסוג סעיפי החוק, המהווים הכבדה (שהחוק כאמור מצא אותה לגיטימית) על המעסיקים, ולכן יש להיזהר בפרשנותם וכן לנהוג משנה זהירות בהרחבת האמור בהם למקרים אחרים.

מכאן וכן בהינתן שסעיף כדוגמת סעיף 4א לחוק דמי מחלה אינו מצוי בחוק דמי מחלה (העדרות בשל מחלת בן זוג), התשנ"ח – 1998, יש בכך כדי להחליש את טיעון המבקש שהרי לא ניתן להתעלם מהעובדה שהמחוקק, אשר ידע להתייחס לסיטואציה בה בן הזוג של העובד חולה, כאשר הוא אף ייחד סעיף לבן זוג החולה במחלה ממארת,  לא מצא לנכון להתייחס לסיטואציה בה מעסיק רוצה לפטר עובד כשהוא מצוי בחופשת מחלה כדי לסעוד את בן זוגו, להבדיל מסיטואציה בה מעסיק רוצה לפטר עובד כשהוא נמצא בחופשת מחלה בשל מחלתו הוא (סעיף 4א לחוק דמי מחלה כאמור לעיל), נראה שהרחבת גבולות האיסור גם על סיטואציה שהמחוקק בחר שלא להתייחס אליה, תהווה הכבדה נוספת על המעסיק, שספק אם נכון לעשותה בלא דבר חקיקה ברור.

באשר לחוות דעתה של היועצת המשפטית המנוגדת לעמדת ראש העיר, קבע בית הדין כי כעקרון, צודק המבקש, בטענתו לפיה יעשו המשיבים מאמץ כדי לדבר בקול אחד, אלא שעיון בדברים שנאמרו על ידי כבוד השופט אליקים רובינשטיין במסגרת פסק הדין בעע"ס 6145/12 עיריית נצרת עילית – זאב הרטמן [פורסם בנבו] (ניתן ביום 13.01.13 )"חוות הדעת של היועץ המשפטי לעיריה בשאלה משפטית קובעת מבחינת גורמי העיריה, ובכלל זאת העומד בראשה, את המצב המשפטי המצוי (עת"מ 219/06 הבית הפתוח נ' עיריית ירושלים [פורסם בנבו]), כמובן בכפוף לחוות דעת היועץ המשפטי לממשלה בהקשרים הנצרכים, ולפסיקת בתי המשפט. ער אני לכך שסעיף 6(ד) לחוק הרשויות המקומיות (ייעוץ משפטי) קובע, כי מליאת המועצה רשאית לאמץ חוות דעת משפטית אחרת שהוצגה בפניה, אולם קשה להלום כי כל החפץ בכך יגיש חוות דעת נוגדת, כאשר חוות דעת היועץ המשפטי אינה נושאת חן בעיניו. חוות דעת נוגדת תוכל להיות מאומצת רק במקרים נדירים, במשורה שבמשורה; וראוי לה למועצה שתשקול היטב היטב בטרם אימוץ חוות דעת משפטית אחרת, ותפנה ליועץ המשפטי לממשלה לשם חוות דעתם בטרם תנקוט צעד קיצוני. לא כל שכן, שאין ראש העיריה רשאי לפעול כנגד חוות דעתו של היועץ המשפטי לעיריה שלא באמצעות החלטה של המועצה, שכאמור צריכה להיות נדירה מאוד", ורק במקרים נדירים יכול ראש רשות לסטות מחוות דעת של היועץ המשפטי של הרשות.

במקרה דנן, נקבע על ידי בית הדין כי  לכאורה, אולי התקיים המקרה הנדיר וזאת בשים לב, לעובדה שבחוות דעתה, לא מצאה היועצת המשפטית לנכון להציג למשיב 1 דרכים ולו זמניות, כדי להתמודד עם היעדרותו של המנכ"ל וכן בשים לב לעובדה שענין לנו ביועצת משפטית אשר על פי רוב, אינה מייצגת את ראש הרשות, מקום שהוא והעירייה נתבעים בבית הדין, כאשר שבאמירה זו אין, חלילה, כדי לקבוע, קטגורית, כי היועצת המשפטית אינה עושה מלאכתה נאמנה. 

לפיכך ולמרות שלא נעלמו מעיניי בית הדין הבעייתיות באופן בו חרג משיב מס' 1 מחוות דעתה של היועצת המשפטית, נקבע כי לא יהיה זה נכון, לקבוע כי רק בשל כך, לא יוכלו המשיבים להזמין את המבקש לשימוע או לנהוג באופן  שאפילו סעיף 4 א, לחוק דמי מחלה, התיר למעסיק לפעול במקרה שהאיש שרוצים לפטר, הוא המצוי בחופשת מחלה (בשל מחלתו הוא).

 הכותב, עו"ד יובל רום ממשרד לפידות עורכי דין, מתמחה בין היתר בתחום דיני עבודה ובתחום שלטון מקומי. 


האם היעדרו של אומדן בעת פתיחת תיבת המכרז בהכרח יביא לביטול המכרז? 

[(חיפה)  עת"מ 46695-08-15 א.א. בהא בע"מ נ' עירית סח'נין ואח' פורסם ביום 3 דצמבר, 2015 ]

בית המשפט המחוזי חיפה דן בעתירה, שעניינן מכרז לביצוע עבודות בפארק אל מל ("המכרז").

בעתירתה, מבקשת העותרת להורות על ביטול החלטת ועדת המכרזים לבטל את המכרז בשל היעדר אומדן לגבי חלק מהעבודות המבוצעות על פי המכרז.

לטענת העותרת הגם שתקנה 11 לתקנות המכרזים מחייבת את הרשות המקומית כי לפני תום המועד להגשת ההצעות, יפקיד יושב ראש הועדה או מי שהוא הסמיך לכך אומדן בתיבת המכרזים, הרי שהיעדר אומדן לא בהכרח יוביל לביטול המכרז.

העירייה, היא המשיבה 1, סברה כי בהיעדר אומדן מדוייק לכלל העבודות ועקב אי עמידת הליך בחירת הזוכה בהוראות דיני המכרזים, יש לבטל את המכרז וזאת טענה אף במסגרת הדיון בעתירה.

בית המשפט פסק כי מטרת ההוראה החוקית להכנסת אומדן לתיבת המכרזים טרם פתיחתה, נועדה לסכל את האפשרות להליך שוויוני בין המציעים על ידי השפעה או הטיה של האומדן להצעה זו או אחרת, אך בעניין נשוא המכרז, האומדן כבר היה בידי העירייה ורק בטעות לא הוכנס לתיבה, ולפיכך עומדת השאלה האם יש לפעול באורח דווקני ולבטל את המכרז בשל טעות זו או שמכיוון שתכלית ההוראה התקיימה ניתן לדון בהצעות על פי האומדן שכבר קיים.

בית המשפט הוסיף וקבע כי ביטול של מכרז לאחר פתיחת תיבת ההצעות היא פעולה שאותה יטה בית המשפט להעביר תחת שבט ביקורת קפדני, ולפיכך לאור העובדה כי הפגם שנפל באי הכנסת האומדן אינו פוגע באפשרותה של ועדת המכרזים להעריך כראוי את ההצעות שהגישו המציעים במכרז הדרך הראויה והדבירה לטפל בפגם זה אינה ביטול המכרז אלא החזרת הדיון לועדת המכרזים, ולפיכך קיבל את העתירה.

הסוקר , עו"ד רועי הלר ממשרד לפידות עורכי דין, המתמחה בשלטון המקומי ובתחום המכרזים.


השתק עילה – עוולה מתמשכת

[רע"א 6840/15 עיריית חולון ואח' נ' מרים בלו]

[ניתן ביום 21 דצמבר, 2015]

במסגרת מערכת היחסים בין המשיבה למבקשות, עיצבה המשיבה דמויות שונות אשר נועדו להצגה במוזיאון הילדים בחולון. המשיבה לא קיבלה תמורה עבור עיצוב הדמויות ובשנת 2004 הגישה תובענה לסעד הצהרתי, במסגרתו עתרה לסעד הצהרתי אשר יקבע כי זכויות היוצרים בדמויות שעיצבה הן קניינה הבלעדי. בנוסף, המשיבה עתרה למתן צו מניעה אשר יאסור על המבקשות לעשות שימוש בדמויות שעיצבה בלי אישורה. המשיבה לא עתרה לסעד כספי.

בית המשפט המחוזי קיבל בשנת 2012 את התביעה.

ביום 19 מרץ, 2014, המשיבה הגישה תביעה כספית נגד המבקשות, לפיצוי כספי ללא הוכחת נזק, בגין הפרת זכויות יוצרים ועילות נוספות, וזאת בגין התקופה שממועד פתיחת המוזיאון והצגת הדמויות שעיצבה. המבקשות הגישו בקשה לסילוק התובענה על הסף מטעמים שונים ובתוכם, התיישנות ושיהוי, וכן, מחמת "השתק עילה".

בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לסילוק על הסף. בנוגע לטענת "השתק העילה" קבע בית המשפט המחוזי כי הגם שלא היתה מניעה מצד המשיבה לעתור לסעד כספי כבר במסגרת התובענה הראשונה שהגישה, הרי שנכונה טענת המשיבה כי מדובר בעוולה מתמשכת ועל כן, קמה למשיבה עילת תביעה חדשה מדי יום. משכך, המשיבה זכאית לתבוע פיצוי כספי בגין התקופה שממועד הגשת התביעה הראשונה ואילך.

המבקשות הגישו בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון.

עיקר טענות המבקשות נסובו סביב הטענה  קיומו של "השתק עילה". לשיטת המבקשות, היה על המשיבה להגיש בקשה לפיצול סעדים דבר אשר לא נעשה על ידה וכן, כי הפיצוי הסטטוטורי הנתבע על ידי המשיבה, הוא פיצוי אשר יכול להינתן פעם אחת בלבד בגין כל עילה, בלי קשר לשאלה האם מדובר בעילה מתמשכת או לא. בנוסף, מכיוון שהתנאים לתביעת הפיצוי התגבשו כבר בעת הגשת התביעה הראשונה על ידי המשיבה, ומאחר שהמשיבה לא תבעה את הפיצוי הסטטוטורי במסגרת התביעה הראשונה, היא מושתקת מלתבוע אותו כעת.

בית המשפט העליון דחה את בקשת רשות הערעור.

בקשת רשות הערעור נדחתה הן מן הטעם הפרוצדוראלי, שכן הלכה היא כי אין מקום לקבל בקשת רשות ערעור על החלטה אשר דחתה בקשה לסילוק על הסף, אלא במקרים חריגים. בית המשפט העליון לא ראה בבקשת רשות הערעור שהגישו המבקשות מקרה חריג המצדיק קיום "ביקורת ערעורית" בשלב מוקדם של ההליך.

בנוסף, נדחתה הבקשה גם לגופו של עניין.

בית המשפט העליון קבע כי המדובר בעוולה מתמשכת, כאשר כל עוד נמשכת "הפעולה העוולתית", קמה למשיבה עילת תביעה חדשה בכל יום. מאחר שכך, עילת התביעה בתביעה הנוכחית שונה מעילת התביעה בתביעה הראשונה שהגישה המשיבה. על כן, אין מתקיים כלל "השתק העילה".

לעניין הטענה כי פיצויי סטטוטורי בגין עילה ספציפית ניתן לתבוע פעם אחת בלבד והיה על המשיבה לתבוע הפיצוי בתביעה הראשונה – ומשלא עשתה כן פספסה את ההזדמנות לעשות כן, בית המשפט העליון קבע כי על אף שנכון הדבר כי לכאורה המשיבה היתה יכולה לתבוע את הפיצוי הסטטוטורי כבר בתביעה הראשונה, הרי שאין בעובדה זו כדי לשלול את עצם זכאותה של המשיבה לתבוע את הפיצוי בתביעה החדשה.

בית המשפט העליון קבע כי "יש להחיל את הכלל הרגיל בהקשר של עוולה נמשכת גם על פיצויי סטטוטוריים הנובעים מאותה עוולה נמשכת".

סוקרת הפסיקה, עו"ד רחל ינקוביץ-רועה, ממשרד לפידות עורכי דין, המתמחה בתחום האזרחי והמנהלי.

טופס יצירת קשר