רנה לפידות | גליון אפריל 2016
15574
rtl,post-template-default,single,single-post,postid-15574,single-format-standard,ajax_fade,page_not_loaded,,wpb-js-composer js-comp-ver-4.2.3,vc_responsive

גליון אפריל 2016

12 אפר גליון אפריל 2016

 

כיצד בוחרים זוכה במכרז בין 2 מציעים בעלי ניקוד זהה?

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים [עת"מ 28609-03-16 תדם הנדסה אזרחית בעמ נ' נת"ע- נתיבי תחבורה עירוניים להסעת המונים בע"מ ואח']

נת"ע – נתיבי תחבורה עירוניים להסעת המונים בע"מ ערכה מכרז (מס' 2015/0197) למתן שירותי תכנון תוואי מזרחי – קו סגול ("המכרז"). מתוך מספר רב של מציעות הגיעו שתיים – המבקשת, תד"מ הנדסה אזרחית בע"מ וינון תכנון ומחקר בע"מ לניקוד מקסימלי זהה. זהות ההצעות נקבעה בכל הפרמטרים, הן במישור האיכות הן ביחס למחיר.

על אף שתנאי המכרז לא קבעו כל הוראה לגבי בחירת הזוכה במצב בו 2 המציעות בעלות הניקוד הגבוה ביותר יקבלו ניקוד זהה, קבעה ועדת המכרזים כי תבוצע הגרלה לבחירת הזוכה.

2 המציעות הביעו את הסתייגותן מביצוע ההגרלה אולם לא נקטו הליכים למניעתה. נציגי המבקשת אף נכחו במעמד עריכתה. ינון זכתה בהגרלה. אז עתרה המבקשת על הליך ההגרלה בטענה כי נעשה בניגוד לתנאי המכרז ותוך הפרת עקרון השוויון והצדק.

בית המשפט קבע כי לאור האפשרויות אשר הייתה ועדת המכרזים יכולה לנקוט בהם כביטול מכרז, פיצול הזכייה, התמחרות בין המציעות או קיומה של הגרלה, הרי שהאפשרות של קיום הגרלה הינו פתרון סביר שאינו חוטא לעקרון השוויון ואף עולה בקנה אחד עם תכלית המכרז והאינטרס הציבורי.

כן קבע, כי לאור הסכמתן של 2 המציעות והשתתפותן בהליך ההגרלה מבלי לעתור כנגד הליך זה במועד שלפני קיום ההגרלה כמוהו כהסכמה ל"כללי המשחק" שקבעה ועדת המכרזים גם אם הם לא היו קבועים באופן מפורש בתנאי המכרז.

ביטול המכרז ועריכתו מחדש לדעת בית המשפט תשליך באורח מוחשי על לוחות הזמנים בתכנון הפרויקט ויישומו, ומשכך פתרון זה לא בא בחשבון, בנסיבות העניין באשר הפגיעה בגין כך תעלה על התועלת.

הסוקר , עו"ד רועי הלר ממשרד לפידות עורכי דין, המתמחה בתחומי התכנון והבניה ודיני המכרזים.


זכאות לפטור 140 מ"ר מהיטל השבחה כאשר מדובר בתא משפחתי, תיבחן ביחס לשאלה האם הייתה כוונה לרכוש את הזכויות במקרקעין בנפרד או למעשה בחלוקתם לצורך תכנון מס

[ערר (י-ם) 9/14 גלעד גייבל נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים [פורסם בנבו]]

בערר זה דנה ועדת הערר לפיצויים והיטלי השבחה בירושלים לגבי תחולת הפטור 140 מ"ר מהיטל השבחה לפי סעיף 19(ג)(1) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 ("החוק") במקרה בו רכש העורר זכות במקרקעין טרם השבחתם וזאת כחלק מקבוצת רכישה ובמטרה להקנות לו זכות לדירת מגורים לאחר השבחת המקרקעין. באותו מועד רכשו גם הוריו של העורר זכות דומה. הצדדים חלוקים בשאלה האם יש לראות בחלק המוחזק על-ידי ההורים ועל-ידי גלעד כחלק המוחזק במשותף כתא משפחתי, או על-ידי שני תאים משפחתיים נפרדים.

ועדת הערר דנה בעובדות המקרה ומצאה כי למעשה העורר רכש את הזכויות במקרקעין נשוא הערר ממקורות כספיים של הוריו ולמעשה בזכותם הפך לשותף במקרקעין, ולפיכך הרי שמדובר בתא משפחתי אחד אשר מחלק את זכויותיו במקרקעין על מנת לקבל את הפטור לכל יחידת תא משפחתי, באופן אשר נוגד את ההלכה אשר נקבעה בהלכת צרי, בעניין זה.

יתרה מזאת ועדת הערר גם קבעה כי לאור העובדה כי העורר רכש את המקרקעין בסמוך לאישור התכנית המשביחה ומתוך ציפייה לכך, הרי שעובדה זו אינה יכולה לפעול לטובתו, שהרי ככל שהיינו מסיקים כי במקרה דנן לא נרכשו זכויות במצב הקודם, אלא אך ורק זכויות עתידיות לבנייה במצב החדש, הרי ממילא שלא היתה קמה זכאות לפטור.

משאלה הם העובדות, פסקה ועדת הערר כי אין ליתן את הפטור של 140 מ"ר.

הסוקר , עו"ד רועי הלר ממשרד לפידות עורכי דין, המתמחה בתחומי התכנון והבניה ודיני המכרזים.


אין לחייב אגרת בניה בגין שטחי מרפסות שאינן מקורות

[ת"צ 42430-09-14 ישראל בן עזרא נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים, ניתן ביום 03.03.16]

בית המשפט המחוזי בירושלים דן בבקשה לקבלת תביעה כתובענה ייצוגית שעניינה ביטול חיובי אגרות בניה בגין שטחי מרפסות וגזוזטראות שאינן מקורות.

בית המשפט המחוזי החליט לקבל את הבקשה ופסק כי מרפסת שאינה מקורה אינה חייבת באגרת היתר, אם כי במקרים המתאימים עשוי מבקש ההיתר להידרש לשלם לגבי מרפסת שכזאת אגרה מינימאלית.

יצוין, כי פסק דין זה עומד בסתירה לפסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב מיום 4.10.15, בת"צ 8263-05-14 שניידר נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב [פורסם בנבו], אשר דן בשאלה משפטית זהה במהותה לזו שהועלתה בבקשה דנא, אולם שם פסק בית המשפט בהסתמך על חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה כי יש לחייב שטחי מרפסות וגזוזטראות גם אם אלה אינן מקורות, וכן בהסתמך על פרשנות תקנות התכנון והבניה ותכלית התקנתן, זאת על אף שקיימת סתירה פנימית בתקנות (לדברי בית המשפט) האם לחייב שטחים מקורים באגרות בניה אם לאו.

בית המשפט בירושלים אשר דן בתובענה הייצוגית, בצעד כמעט תקדימי, לא אימץ את פסק הדין שנפסק בתל אביב, על אף שנדונו כאן ושם שאלות משפטיות זהות, וקבע כי ניתן לפרש את תקנות התכנון והבניה כך שלא תהיה קיימת כל סתירה פנימית בין סעיפי התקנות על פי ההלכה הידועה, כי על בית המשפט לעשות כל ניסיון אפשרי על מנת ליצור הרמוניה בין הוראות החיקוק ולהימנע מפרשנות המביאה לידי סתירה פנימית בין הוראות אלו לבין עצמן או בינן לבין הוראותיו של חיקוק אחר, פרשנות אשר תוביל למסקנה כי אין לחייב את שטחי המרפסות והגזוזטראות שאינן מקורות.

הסוקר , עו"ד רועי הלר ממשרד לפידות עורכי דין, המתמחה בתחומי התכנון והבניה ודיני המכרזים.


בקשה לעיון במידע תכנוני בועדות המקומיות לתכנון ובניה, עלולה לפגוע בצנעת הפרט?

ישנם רבים אשר מבקשים מהוועדות המקומיות לתכנון ובניה לעיין ו/או לצלם מידע תכנוני אשר כולל בקשות להיתרי בניה שהוגשו על ידי תושבים וכן היתרי בניה.

המניע העיקרי לעיון במידע תכנוני אשר מתבקש על ידי צד ג' שאינו קשור במישרין למבוקש במידע התכנוני הינו בדרך כלל שכן אשר מעוניין לבחון האם היתר הבניה המתבקש (או שכבר התקבל) על ידי שכנו הולם את חוקי התכנון והבניה ו/או האם קיימת לו עילה להגשת התנגדות בשל היתר הבניה המתבקש והבניה אשר מתעתדת להיבנות על ידי שכנו.

סעיף 149 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 אמנם מטיל חובה על הועדה המקומית לפרט ולפרסם לעיני הציבור את מהות הבקשה להיתר אולם זאת רק כאשר המבוקש בבקשה הינה בקשה להקלה ושימוש חורג בלבד, אולם חוק התכנון והבניה אינו קובע כל דרישה לפרסום כל בקשה להיתר בניה. כך, גם אין בהוראת סעיף זה כל זכות העומדת למתנגד לעיין בבקשה להיתר בניה שהגיש המבקש, אלא אך בחלק הרלוונטי לבקשה להקלה או לשימוש חורג. 

בעת"מ 56982-05-13 גיוסי נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה טייבה [פורסם בנבו] (31.1.14) ("עניין גיוסי"), כי הדרך לעיין בבקשות להיתרי בניה ובהיתרי בניה הינה בהתאם להוראות חוק חופש המידע, התשנ"ח -1998, והמבקש המעוניין לעיין ולקבל מידע תכנוני צריך להגיש בקשה לרשות המקומית, כדרך שמגישים בקשה לפי חוק חופש המידע.

בהתאם להוראות חוק חופש המידע, המבקש לקבל מידע אינו חייב אמנם למסור את המניע לבקשתו, אך הרשות המקומית כפופה להוראה נוספת הקובעת כי החלטת הרשות בבקשה למסירת מידע ועיון בחומר כפופה להוראות חוק הגנת הפרטיות תשמ"א-1981.

מכאן שהזכות לקבל מידע תכנוני ובמקרה דנן, עיון בהיתרי בניה ובבקשות להיתרי בניה אינה מוחלטת, ובהתאם להוראות חוק חופש המידע על הרשות המקומית אפוא לאזן בכל מקרה ומקרה בין האינטרסים הלגיטימיים המתנגשים – של מבקש המידע מצד  אחד, ושל צד ג' העלול להיפגע מחשיפת החומר מצד שני.  

ככלל, בקשה להיתר יכול שמכילה מידע אישי, פרטי, שאינו אמור להיות נגיש לכלל הציבור. חשיפת הבקשה לכל דורש עלולה לפגוע בצנעת הפרט, ככל שמדובר באדם פרטי, ובסודות מסחריים ככל שמדובר בגוף מסחרי או בתאגיד, ולפיכך על הרשות לערוך את האיזון בין זכות הציבור לדעת ובהתאם להוראות חוק חופש המידע לבין הפגיעה בצנעת הפרט.

יצוין, כי פסק הדין בעניין גיוסי מהווה תקדים למציאות שהייתה נהוגה עד כה בשל הוראות מינהל התכנון במשרד הפנים להתיר עיון במידע תכנוני באופן כמעט מוחלט, ובהתאם לכך הוגש אף ערעור על פסק דין גיוסי אשר תלוי ועומד להכרעת בית המשפט העליון.

 כותב המאמר , עו"ד רועי הלר ממשרד לפידות עורכי דין , הנו מומחה בתחום התכנון והבניה ובתחום השלטון המקומי 


במאמר זה נעסוק בשאלה האם במקרה של נפילת עץ בתחום רשות מקומית חל הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו" הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין? / עו"ד יובל רום 

בפקודת הנזיקין ("הפקודה"), קיים כלל בסיסי הקובע כי "המוציא מחברו עליו הראיה", שמשמעותו היא שאם התובע טוען שמגיע לו פיצוי ממזיק – הוא צריך להוכיח זאת. יחד עם זאת, בפקודה גם קיימים מספר חריגים לכלל זה כך למשל החריג הקבוע בסעיף 41 לפקודה, הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו".

סעיף 41 לפקודה קובע, כי בתובענה שהוגשה על נזק ומתקיימים המבחנים הקבועים בסעיף – יחול הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו" ונטל כי: לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות; שהנזק נגרם כתוצאה מנכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו; ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה, מאשר שנקט זהירות סבירה – אזי על הנתבע הראיה, להוכיח ולהרים את נטל ההוכחה שלא התרשל

בענייננו, במקרה של נפילת עץ הגורם נזק לצד שלישי, נצא מנקודת הנחה כי הניזוק אינו יודע ו/או לא היתה לו היכולת לדעת מה היו נסיבות האירוע ושהנכס היה בשליטה של הנתבעת, לפיכך, נשאלת השאלה האם אירוע נפילת עץ מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט בזהירות סבירה מאשר נקט באמצעי זהירות סבירים. 

במספר מקרים מהעת האחרונה, בית המשפט קבע כי במידה והתובע לא פירט עובדות מהותיות אודות העץ שנפל כגון: סוג העץ והתאמתו למקום הנטיעה, מצבו הקונקרטי במועד התאונה או מיד לאחריה, היקף הנוף (צמרת העץ), מיקומו של הענף שנפל ממנו, ונתונים נוספים שיש בהם כדי להצביע על הגורם לנפילה ולצורך כך יכול היה להיעזר במומחים מתאימים אשר יבחנו את העץ בסמוך לאחר האירוע [ראה לעניין זה ע"א (חי') 15084-02-11, המועצה המקומית פרדס חנה כרכור נ' שומרה חברה לביטוח בע"מ, רע"א 9144/11 שומרה חברה לביטוח נ' המועצה המקומית פרדס חנה כרכור [פורסם בנבו] (21.8.2012),  לא יעלה בידיו להוכיח כי נסיבות המקרה מתיישבות יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר נקט זהירות סבירה, שהוא כאמור התנאי השלישי המצטבר לצורך החלת הכלל הקבוע בסעיף 41 לפקודה. 

כמו כן, בית המשפט קבע כי קבלת טענות בעניין החלת הכלל בדבר "הדבר מעיד על עצמו" בנסיבות בהם אין פירוט עובדתי מינימאלי,  משמעה כי יש להעביר את נטל ההוכחה לכתפי בעל המקרקעין או המחזיק בהם בכל מקרה ומקרה של נפילת עץ או ענף. תוצאה זו אינה מתיישבת עם שורה ארוכה של פסקי דין שקבעו כי אין להחיל את הכלל האמור במקרה הספיציפי של נפילת עץ שנדון בפניהם [ראה למשל תא"מ (עכו) 38094-01-13 שומרה חברה לביטוח בע"מ נ' עיריית עכו, [פורסם בנבו] (24.8.2014), תא"מ (פ"ת) 10145-10-11 לוי ואח' נ' עיריית רמת גן ואח' [פורסם בנבו] (13.03.2014), ת"א 26655-08-10 הפניקס חברה לביטוח ואח' נ' הררי ואח' [פורסם בנבו] (16.06.2014)].

לאור האמור והמפורט לעיל, מצטיירת התמונה הברורה, לפיה לא בכל מקרה של נפילת עץ או ענף של עץ יש להחיל את "הכלל בדבר הדבר מעיד על עצמו" הקבוע בסעיף 41 לפקודה, ועל כן על התובע מוטל הנטל להוכיח את יסודות עוולת הרשלנות.

אין באמור לעיל  ייעוץ משפטי כלשהו ומומלץ להיוועץ בעורך דין המומחה בתחום בטרם קבלת כל החלטה בנושאים המתוארים בסקירה זו.

כותב המאמר, יובל רום ממשרד לפידות עורכי דין , המתמחה בתחום הנזיקין ושלטון מקומי. 


מבחני הכשירות  של מועמד למנהל מחלקת חינוך ברשות מקומית

[פ"ה 48093-12/13 סאלח איוב נ' מג'ד אל כרום (ניתן ביום 24/1/2016)]

עתירה על החלטת משרד החינוך והמועצה המקומית מג'ד אל כרום ("המועצה") לפסול את מועמדות התובע למשרת מנהל מחלקת החינוך במועצה. 

משרדנו ייצג בתיק זה את המועצה המקומית מג'דל  אל –כרום.

בית הדין ניתח את תנאי הסף לאיוש משרת מנהל מחלקת חינוך ברשות מקומית, כפי שנקבעו בחוק הרשויות המקומיות (מנהל מחלקת חינוך), תשס"א-2001 ("חוק מנהל מחלקת החינוך") ובתקנות הרשויות המקומיות (מנהל מחלקת החינוך)(כשירות), התשס"ד-2003 ("תקנות הכשירות").

בהתאם לדין, על המבקש להתמנות למשרה להוכיח כי הוא בעל ניסיון ניהולי בן 3 שנים במוסד חינוכי. בהלכת מטר (ע"ע 262/08 חאלד מטר נ' עיריית טירה (ניתן ביום 20/8/2009, פורסם בנבו),  בחן בית הדין הארצי את השאלה מהו מוסד חינוכי כהגדרתו בדין וקבע כי מוסד חינוכי יבחן באופן מהותי, כדברי בית הדין:  "יש לפרש את המונח כך שעיקר תכליתו של מוסד חינוך הינו חינוך, ועליו להיות בעל מאפיינים דומים למוסדות חינוך רשמיים ולמוסדות חינוך מוכרים שאינם רשמיים, המספקים את דרישות לימוד החובה ו/או הדרישות לקבלת רישיון המופיעות בחוק הפיקוח על בתי ספר, התשכ"ט-1969, בהתאם לדיני החינוך." 

בענייננו, התובע שימש כמנהל מרכז פרטי ("המרכז"), אשר עיקר פעילותו הייתה בהעברת שיעורי העשרה במסגרת קרן קר"ב בבתי ספר שונים. לטענת התובע, המרכז מהווה מוסד חינוכי כהגדרתו בחוק ומשכך, יש לקבוע כי הוא בעל ניסיון ניהולי כנדרש ובהתאם, כי הוא עומד בתנאי הסף הקבועים בדין. 

השאלה המרכזית, אשר עמדה בפני בית הדין היא האם המרכז מהווה מוסד חינוכי הדומה למוסדות חינוך רשמיים, כהגדרת בית הדין הארצי בהלכת מטר. 

בית הדין יישם את העקרונות שנקבעו בהלכת מטר ופסק כי, המרכז אינו מהווה מוסד חינוכי והתובע אינו עומד בתנאי הסף הקבועים בחוק. מסקנתו של בית הדין נשענה על מספר מאפיינים של המרכז אשר הוכיחו כי, קיים שוני רב בין המרכז לבין מוסד חינוכי מוכר. 

בית הדין קיבל את עמדתנו ופסק כי, המרכז לא מהווה מוסד חינוכי מוכר או רשמי שאינו מוכר הפועלים תחת משרד החינוך או כל גוף אחר. יישום הלכת מטר מוביל למסקנה, שהתובע אינו עומד בתנאי הסף הקבועים בחוק לתפקיד. גם בבחינת תכלית המרכז ומאפייניו, פסק בית הדין כי אין המדובר במוסד חינוכי שכן, המרכז אינו פועל לפי תוכנית לימוד סדורה, במתקנים קבועים ואין המרכז או עבודת התובע כפופה לביקורת חיצונית של משרד החינוך או כל גוף בקרה חיצוני. 

בית הדין גם דן בתפקידים הנוספים אותם מילא התובע ופסק כי, גם אם התובע הוא בעל ניסיון פדגוגי נרחב, חלק בלתי נפרד מתנאי הסף הוא ניסיון ניהולי. שכן, פיתוח תוכניות פדגוגיות אינן דומות לניהול מוסד חינוכי בו נדרש המנהל, לפעול מול ממשקי עבודה רבים, בהתאם לתוכנית לימוד שיטתית ומובנית ובכפוף לפיקוח חיצוני אובייקטיבי. 

לאור כל האמור לעיל, דחה בית הדין את טענת התובע לניסיון ניהולי במוסד חינוך ובהתאם את התביעה. 

סוקרת הפסיקה , עו"ד בת חן גלעם , המתמחה בין היתר, בדיני עבודה בתחום השלטון המקומי והציבורי . 


עובדים בחוזים אישיים זכאיים לשעות נוספות 

[ע"ע 37676-01/14 (ארצי) רם עברי נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 20/3/2016)]

בית הדין הארצי פסק כי, חלה על המדינה חובת תשלום שעות נוספות למערערים ("המפקחים"), שהם עובדי משרד איכות הסביבה (פקחי המשטרה הירוקה), וזאת בנוסף לשכר הגלובלי המשולם להם במסגרת חוזה אישי. בית הדין דחה את עמדת המדינה לפיה, הואיל והמערערים מועסקים במסגרת חוזים  אישיים מיוחדים, הם נופלים לחריגים הקבועים בסעיף 30 לחוק שעות עבודה ומנוחה ואין נהנים מהגנת חוקי המגן.

[משרדנו, לפידות עורכי דין, ייצג את העובדים בתיק זה] 

עניינו של פסק הדין בערעורים הדדיים שהוגשו על פסק דינו של בית הדין האיזורי בתע"א 2808/10, 2809/10 רם עברי ענת רז נ' מדינת ישראל המשרד להגנת הסביבה. 

עיקר פסק הדין דן בערעורה של המדינה נסב סביב קביעת בית הדין האזורי כי, הפקחים זכאים לתשלום בגין שעות נוספות בהתאם לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א- 1951 ("חוק שעות עבודה ומנוחה"), אשר שולמו להם, לטענתה, במסגרת השכר הכולל המשולם לפקחים. לטענתה, עבודת המפקחים נופלת תחת החריג הקבוע בסעיף 30(א) לפיו החוק אינו חל על "עובדי המדינה שתפקידם מחייב לעמוד לרשות העבודה גם מחוץ לשעות העבודה רגילות. או בהתאם לחריג הקבוע בסעיף 30(א)(6) הקובע כי החוק אינו חל על עובדים "עובדים שתנאי עבודתם ונסיבותיה אינם מאפשרים למעביד כל פיקוח על שעות העבודה והמנוחה שלהם."

בית הדין הארצי, דחה את הערעורים ההדדיים והותיר את פסק דינו של בית הדין קמא על כנו.  

בית דין קמא, פסק כי התובעים זכאים לשעות נוספות על אף טענת המדינה כי התובעים עובדים בחוזים אישיים ושכר גלובלי. בית הדין חזר על ההלכה לפיה תינתן פרשנות מצמצמת לחריגים הקבועים בחוק שעות עבודה ומנוחה ובהתאם, החריגים לחוק לא חלים על המפקחים. נפסק כי, המדינה לא הראתה כי, התפקיד מחייב עבודה בשעות נוספות בהיקף משמעותי ולא הוכח כי, השימוש בחריגים לחוק לא נעשה לצורך חיסכון בעלויות. 

עוד נפסק כי, הואיל ולמדינה הייתה קיימת האפשרות לפקח על עבודת המפקחים, גם אם לא עשתה כן בפועל, הרי שגם החריג הנוגע למידת הפיקוח על העבודה אינו חל בענייננו. 

בית הדין התייחס בנוסף, לכך שהמפקחים מועסקים במסגרת חוזים אישיים הקובעים כי, יהיו זכאים לשכר הכולל שעות נוספות. נפסק כי, האיסור על תשלום שכר כולל הקבוע בסעיף 5 לחוק הגנת השכר, התשי"ח- 1958, חל גם בעניינם של המפקחים וגם במידה והייתה הסכמה בין הצדדים כי, השכר כולל גם רכיבים נוספים, יש לראות את השכר הכולל כשכר רגיל ללא שעות נוספות. 

פסיקת בית הדין, מחזקת את הרחבת תחולת חוקי המגן על עובדים. נפסק כי, גם אם המדובר בעובדי מדינה המועסקים בחוזה מיוחד ובשכר הכולל גם שעות נוספות, עדיין זכאים הם ליהנות מהגנת חוקי המגן. 

סוקרת הפסיקה, עו"ד בת חן גלעם, ממשרד לפידות עורכי דין המתמחה בין היתר בדיני עבודה במגזר הציבורי ובשלטון המקומי


ההליכים כנגד ראש עיר – חיוב אישי, חסינות עובד וציבור וצירוף  ראש עיר כצד ג' בתביעה אזרחית כספית שהוגשה כנגד העירייה.  האם ניתן להגיש תביעה כספית כנגד ראש העיר, מבלי להפעיל את הסכמות המנהלית של "חיוב אישי"? 

ע"א 845-02-15 עיריית נצרת עלית נ' אורן שמיר ואח'. בפני כב' השופט יעקב שינמן. ניתן ביום 11 לינואר, 2016  – ערעור על החלטה לסילוק על הסף במסגרת בת"א (שלום – רמלה) 39763-02-13.

המשיב 1, מר אורן שמיר, שימש כיועץ אסטרטגי ("היועץ") לראש העירייה מר שמעון גפסו – הוא המשיב 2 ("ראש העיר"). בעקבות אי תשלום שכרו של היועץ, הגיש היועץ תביעה כספית כנגד עיריית נצרת עלית ("העירייה"), לתשלום שכרו. במסגרת התביעה בבית משפט השלום, הגישה העירייה, באמצעות היועצת המשפטית שלה, הודעת צד שלישי נגד ראש העיר, בה טענה כי היה והעירייה תחויב בתשלום כלשהו ליועץ, הרי שעל ראש העיר לשפותה בגינו לאור העסקתו של היועץ בניגוד לחוק. 

ראש העיר, הגיש לבית משפט השלום בקשה לסילוק ההודעה לצד שלישי על הסף, במסגרתה טען כדלקמן: 

ההודעה לצד שלישי הוגשה בניגוד לפקודת העיריות לעניין חיוב אישי של פקיד עירייה ובניגוד לחוזר מנכ"ל משרד הפנים 5/2009. כמו כן, כפר ראש העיר בסמכות העניינית של בית משפט קמא לדון בהודעה לצד שלישי, וטען שההליך המינהלי לחיוב אישי הוא ההליך המתאים והוא מהווה סעד מינהלי חלופי לחיוב אישי של פקיד עירייה. 

היועצת המשפטית של העירייה הגישה את ההודעה לצד שלישי על דעת עצמה, ללא החלטה של הגורם המוסמך בעירייה, שהוא הממונה מטעם משרד הפנים. 

קיימת לראש העיר חסינות עובד ציבור לפי סעיף 7א לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"). 

בהחלטתו מיום 25 לינואר, 2015 נעתר בית משפט השלום לבקשת ראש העיר במלואה והורה על סילוק על הסף של ההודעה לצד שלישי כנגדו ומכאן הערעור. 

בית המשפט שלערעור קיבל את הערעור במלואו, ובכך הפך לחלוטין את החלטת בית משפט קמא וקבע כדלקמן: 

הליך החיוב האישי עפ"י סעיף 221 לפקודת העיריות הינו הליך מנהלי בסמכות משרד הפנים, הנפרד מהליכים משפטיים אזרחיים אחרים המתנהלים נגד עובדי העירייה או העומד בראשה. בית המשפט קבע כי מדובר בשני הליכים מקבילים ואין בהפעלת אחד מהם, כדי לחסום פעולה בהליך האחר וממילא הגשת תביעה אזרחית אינה מחייבת הליך מוקדם של הפעלת הנוהל לחיוב אישי. עוד נקבע כי מסלול התביעה האזרחית, נשוא הערעור, יאפשר לעירייה להיפרע מראש העיר את הסכום שחויבה לשלם ליועץ (בהנחה, כמובן, שההודעה לצד שלישי תתקבל) ואילו – מסלול הליך החיוב האישי, ככל שיופעל וככל שיתקבל, יגשים את מטרתו שהיא כאמור הרתעת עובד הציבור. בית המשפט הבהיר כי קופת העירייה היא בעצם קופה השייכת לציבור וחסימת האפשרות של העירייה לנקוט בהליך מעין זה ולהשיב לקופתה את הסכום שנלקח ממנה, לטענתה, שלא כדין ובחוסר סמכות (ככל שעניין זה יוכח כאמור במסגרת ההודעה לצד שלישי), דווקא תחטא לתפקידה הציבורי של העירייה. למעשה, קבע בית המשפט כי אין כל תלות בין שני ההליכים, ועירייה רשאית להגיש תביעה כספית כנגד עובד ללא כל זיקה להליך המנהלי.

לעניין ייצוג העירייה ע"י היועצת המשפטית והגשת הודעה לצד ג' כנגד ראש העיר, קבע בית המשפט כי בהינתן שליועצת המשפטית ניתן ייפוי כח כללי לייצוג העירייה בהליכים משפטיים, אין למנוע ממנה את הייצוג בהליך ההודעה לצד שלישי. נקבע כי, כעמדת משרד הפנים כפי שהובאה בפניי בית המשפט, כי הדרישה להחלטת מועצה ספציפית לצורך פתיחה בהליך משפטי נגד ראש הרשות, תוביל למעשה להיעדר יכולת להגיש תביעה מעין זו ולעירוב שיקולים פוליטיים בהחלטה משפטית מקצועית. עירייה המבקשת למנוע מיועץ משפטי, מלנקוט בהליכים צריכה להגביל אותו בהחלטה לסוג מסוים של עניינים או לעניין מסוים, שאחרת הוא מוחזק כמי שרשאי לנקוט בהליכים בשם העיריה בהתאם לשיקול דעתו, ובהתאם לחובותיו לעשות כן, במקרים המתאימים.

באשר לחסינות עובד ציבור, קבע בית המשפט כי הואיל וטענות העירייה בהודעה לצד ג' נגד ראש העיר עוסקות בשיפוי בגין פעילות ראש העיר שנעשו בחריגה מהרשאה בהתקשרות החוזית מול היועץ ולא מדובר בשיפוי בגין עוולה נזיקית, לפיכך, אין מקום להשתמש בחסינות בהתאם לפקודת הנזיקין במקרה דנן, העוסק בעילות חוזיות. בית המשפט מפנה לעניין זה לדברי תמר קלהורה ומיכל ברדנשטיין במאמרן "חוק לתיקון פקודת הנזיקין  (מס' 10) – חסינות עובד הציבור", הפרקליט נא תשע"א, עמ' 305 לפיהם:     
"בהקשר זה לא למותר להזכיר מה שעשוי להיות מובן מאליו, כי מדובר בחסינות מפני תביעות נזיקין, ואין מקום להשתמש בחסינות כאשר עילת התביעה נגד עובד הציבור היא אחרת, כגון עילה חוזית (אם כי במקרה כזה, ספק אם יש עילת תביעה אישית נגד עובד הציבור). כאשר עובד הציבור נתבע אישית בגין עילות שונות, ובהן עילה בנזיקין, הסדר החסינות יחול רק בנוגע לעילה זו.".

לפיכך, הורה בית המשפט להחזיר את הדיון לבית משפט השלום לצורך דיון בהודעה לצד שלישי כנגד ראש העיר. 

סוקר הפסיקה, עו"ד יובל רום ממשרד לפידות עורכי דין , המתמחה בתחום השלטון  המקומי


 

שיקול דעת וועדות התכנון והבניה לסרב לתת היתר בניה 

[עת"מ 13302-06-15 אחמד דיאב נ' ועדת ערר מחוזית לתכנון ולבניה מחוז צפון ואח']

[ניתן ביום 7 דצמבר, 2015]

עניינה של העתירה בהחלטת הוועדה לתכנון ולבניה שפלת הגליל לדחות בקשה להיתר בניה על אף שהבקשה תאמה את הוראות תכנית המתאר הרלוונטית, ג/6540.

העותר הגיש לוועדה לתכנון ולבניה בקשה למתן היתר בניה להקמת דיר צאן ומחסן. הבקשה הוגשה בהתאם לתכנית המתאר החלה על המקרקעין שבבעלותו ואשר בשטחם ביקש להקים את דיר הצאן.

הועדה המקומית דחתה את הבקשה, בין היתר משיקולי שמירה על האזור כאזור פתוח מבחינה נופית".

העותר הגיש ערר על ההחלטה לוועדת הערר לתכנון ולבניה מחוז צפון – וזו החליטה לדחותו. 

העותר הגיש עתירה לבית המשפט, על החלטת וועדת הערר במסגרתו טען כי על בית המשפט להתערב בהחלטות הוועדה המקומית והחלטת ועדת הערר ולמעשה להורות להן לתת לו היתה בנייה.

טענה מרכזית של העותר הינה כי הבקשה להיתר שהגיש תואמת את הוראות תכנית המתאר החלה על המקרקעין בעוד שההחלטה לדחות את הבקשה למתן היתר בניה – סותרת את הוראות התכנית "המקנה לבעלי זכויות במקרקעין בייעוד חקלאי אפשרות להקמת מבנים חקלאיים, לרבות הקמת המבנים כפי שהתבקשו על ידו" (לשון פסק הדין).

העותר הוסיף וטען כי זכויותיו מכוח תכנית המתאר גוברות על שיקולי מדיניות הרשות.

העותר טען גם להפליה פסולה וחוסר שוויון שכן, לטענתו, הועדה המקומית אישרה לבעלי זכויות אחרים באיזור, להקים מבנים חקלאיים.

העותר טען בנוסף כי אין במבנים אותם הוא מבקש לבנות על המקרקעין, כדי לפגוע בערכי הנוף.

המשיבות טענות בתגובה – בין היתר – בכל הנוגע לטענות העותר על מתן היתרים לאחרים באיזור, כי בעבר לא היתה קיימת מדיניות השומרת על ערכי הנוף ואולם, לאחר שניתנו באיזור מספר היתרי בניה, נקבעה מדיניות של שמירה על נוף פתוח, כאשר מדיניות זו תואמת גם את תכנית המתאר הארצית תמ"א/35.

בית המשפט לעניינים מנהליים דחה את העתירה

בית המשפט קבע (בהתאם לקביעות בפסקי דין אחרים של בתי המשפט לעניין זה) כי לוועדה המקומית לתכנון ולבניה הסמכות ושיקול הדעת שלא לתת היתר בניה גם מקום שבו הבקשה תואמת את הוראות תכנית המתאר החלה על המקרקעין.

הועדה תעשה שימוש בסמכותה זו באופן מוגבל ונסיבות חריגות, כאשר תינתן עדיפות למתן היתר בניה בתנאים על פני דחיית הבקשה להיתר. 

במקרה הספציפי, תכנית המתאר עצמה העניקה לוועדה המקומית את שיקול הדעת לסרב לתת היתר בניה במקרה בו יתכן שהבניה תגרום ל"מטרד נופי" (כך בתקנון התכנית), מטרד לאיזור מגורים ועוד. 

בית המשפט מצא כי החלטת הוועדה המקומית ניתנה בסמכות ותואמת את הוראות התכניות החלות על האזור. כמו כן, נקבע כי בהתאם לטענות המשיבות, הרי שהוועדה קבעה כללי מדיניות לעניין שמירה על ערכי הנוף והחלטה שלא לתת היתר בניה לעותר אינה החלטה שרירותית  אלא החלטה התואמת מדיניות כללית שנקבעה על ידה.

זאת ועוד, צויין בפסק הדין כי "הצורך בשמירה על שטחים פתוחים והגנה על ערכי נוף כחלק מהשיקולים הסביבתיים הוכר בפסיקה כשיקול רלוונטי שעל רשויות התכנון להביא בחשבון בעת מתן היתרים".

סוקרת הפסיקה, עו"ד רחל ינקוביץ-רועה, ממשרד לפידות עורכי דין, המתמחה בתחום האזרחי והמנהלי.


השתק עילה – עוולה מתמשכת

[רע"א 6840/15 עיריית חולון ואח' נ' מרים בלו]

[ניתן ביום 21 דצמבר, 2015]

במסגרת מערכת היחסים בין המשיבה למבקשות, עיצבה המשיבה דמויות שונות אשר נועדו להצגה במוזיאון הילדים בחולון. המשיבה לא קיבלה תמורה עבור עיצוב הדמויות ובשנת 2004 הגישה תובענה לסעד הצהרתי, במסגרתו עתרה לסעד הצהרתי אשר יקבע כי זכויות היוצרים בדמויות שעיצבה הן קניינה הבלעדי. בנוסף, המשיבה עתרה למתן צו מניעה אשר יאסור על המבקשות לעשות שימוש בדמויות שעיצבה בלי אישורה. המשיבה לא עתרה לסעד כספי.

בית המשפט המחוזי קיבל בשנת 2012 את התביעה.

ביום 19 מרץ, 2014, המשיבה הגישה תביעה כספית נגד המבקשות, לפיצוי כספי ללא הוכחת נזק, בגין הפרת זכויות יוצרים ועילות נוספות, וזאת בגין התקופה שממועד פתיחת המוזיאון והצגת הדמויות שעיצבה.

המבקשות הגישו בקשה לסילוק התובענה על הסף מטעמים שונים ובתוכם, התיישנות ושיהוי, וכן, מחמת "השתק עילה".

בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לסילוק על הסף. בנוגע לטענת "השתק העילה" קבע בית המשפט המחוזי כי הגם שלא היתה מניעה מצד המשיבה לעתור לסעד כספי כבר במסגרת התובענה הראשונה שהגישה, הרי שנכונה טענת המשיבה כי מדובר בעוולה מתמשכת ועל כן, קמה למשיבה עילת תביעה חדשה מדי יום. משכך, המשיבה זכאית לתבוע פיצוי כספי בגין התקופה שממועד הגשת התביעה הראשונה ואילך.

המבקשות הגישו בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון.

עיקר טענות המבקשות נסובו סביב הטענה  קיומו של "השתק עילה". לשיטת המבקשות, היה על המשיבה להגיש בקשה לפיצול סעדים דבר אשר לא נעשה על ידה וכן, כי הפיצוי הסטטוטורי הנתבע על ידי המשיבה, הוא פיצוי אשר יכול להינתן פעם אחת בלבד בגין כל עילה, בלי קשר לשאלה האם מדובר בעילה מתמשכת או לא. בנוסף, מכיוון שהתנאים לתביעת הפיצוי התגבשו כבר בעת הגשת התביעה הראשונה על ידי המשיבה, ומאחר שהמשיבה לא תבעה את הפיצוי הסטטוטורי במסגרת התביעה הראשונה, היא מושתקת מלתבוע אותו כעת.

בית המשפט העליון דחה את בקשת רשות הערעור.

בקשת רשות הערעור נדחתה הן מן הטעם הפרוצדוראלי, שכן הלכה היא כי אין מקום לקבל בקשת רשות ערעור על החלטה אשר דחתה בקשה לסילוק על הסף, אלא במקרים חריגים. בית המשפט העליון לא ראה בבקשת רשות הערעור שהגישו המבקשות מקרה חריג המצדיק קיום "ביקורת ערעורית" בשלב מוקדם של ההליך.

בנוסף, נדחתה הבקשה גם לגופו של עניין.

בית המשפט העליון קבע כי המדובר בעוולה מתמשכת, כאשר כל עוד נמשכת "הפעולה העוולתית", קמה למשיבה עילת תביעה חדשה בכל יום. מאחר שכך, עילת התביעה בתביעה הנוכחית שונה מעילת התביעה בתביעה הראשונה שהגישה המשיבה. על כן, אין מתקיים כלל "השתק העילה".

לעניין הטענה כי פיצויי סטטוטורי בגין עילה ספציפית ניתן לתבוע פעם אחת בלבד והיה על המשיבה לתבוע הפיצוי בתביעה הראשונה – ומשלא עשתה כן פספסה את ההזדמנות לעשות כן, בית המשפט העליון קבע כי על אף שנכון הדבר כי לכאורה המשיבה היתה יכולה לתבוע את הפיצוי הסטטוטורי כבר בתביעה הראשונה, הרי שאין בעובדה זו כדי לשלול את עצם זכאותה של המשיבה לתבוע את הפיצוי בתביעה החדשה.

בית המשפט העליון קבע כי "יש להחיל את הכלל הרגיל בהקשר של עוולה נמשכת גם על פיצויי סטטוטוריים הנובעים מאותה עוולה נמשכת".

סוקרת הפסיקה, עו"ד רחל ינקוביץ-רועה, ממשרד לפידות עורכי דין, המתמחה בתחום האזרחי והמנהלי.

טופס יצירת קשר